היתה את הפעם ההיא שעברנו ביחד על הארון שלי בערך שבוע אחרי
שהיא חזרה מן ה"פסק הזמן לסדר ת'ראש". היא ראתה זוג מכנסיים
כחול שכבר לא עולה עלי כמה שנים, וביקשה לקחת אותו. אמרתי לה
אדרבא - שתהנה ותוריד את הנטל הישן הזה מעלי.
שבוע לאחר מכן נוצר במכנסיים חור. חור במקום שלרוב מופיעים
חורים במכנסיים ישנים. חור מאוד אסטרטגי. זה כמובן היה מאוד
משעשע עבור שנינו, והבדיחות בנוגע לזה רצו בקצב.
איך בדיוק, באיזו עוצמה ותנוחה, מה תהיה רמת הדציבלים שלה
וכו'.
הסיפור יכל להישכח או לפחות להידחק הצידה ולפנות מקומו לבדיחה
הבאה אילולא העוזרת. העוזרת שההורים שלי שכרו יכולה להיחשב
יצור אינטילגנטי (אם משווים אותה לארטישוק), ולכן די הופתעתי
כשבותך שטף הדיבורים הבלתי פוסקים שלה שמעתי פנינת חוכמה קטנה.
"בסופר פארם מוכרים עכשיו כותנות מאוד נחמדות ונעימות בעשרה
שקלים, אם אתה רוצה לקנות לה משהו..."
יום למחרת כבר הייתי בסופר-פארם, ומתוך מבחר של שני צבעים
בחרתי ביפה ביותר. אמנם הייתי החבר הראשון שלה גם כן, כך שלא
היה לה ניסיון רב בקבלת מתנות רומנטיות,  אבל עדיין מגיע לה
הטוב ביותר, לפחות עד שאוזל הממון.
שלושה ימים לאחר שהיא קיבלה את הכותנת נפער חור במכנסיים. אותו
החור. זו הנקודה בערך בה כל העניין הפסיק להיות מצחיק. התחלנו
שנינו להרגיש מעט סימפטומים של תסמונת החתול השחור של פו,
ומכיוון שהאמונה שלנו בדטרמיניזם לא היתה מן המצומצמות ביותר,
היינו שנינו מעט מוטרדים.
באופן אישי חשבתי שאם נניח לעניין הוא פשוט יתנדף החוצה כמו
ריח רע של תאונת-נימוסין, אבל היא חשבה אחרת. "רק שתדע לך" היא
אמרה, "שהדברים האלו בכלל לא מופרחים. אצלי במשפחה מאמינים
שסבא עליו השלום חי בגוף של ואסיה!" לשמע משפט זה לא יכלו
כוחותיי הכבירים ביותר למנוע את השתוללות הצחוק. ואסיה החביב
הוא לא פחות מאשר הכלב של המשפחה, ואינני מתכוון מתכוון "כלב"
על משקל "חמור", "מניאק" או "שמוק" - אלא על חיית הבית בעלת
ארבע הרגליים, הזנב האחד ומיליון וחצי הקרציות. אבל היא נשארה
בשלה. "יש לו אותו מבט כמו לסבא, אותו שילוב של הרהור, פחד
וכעס בעיניים..." הבנתי שאין טעם להתווכח.
לילה אחד כיומיים אחרי שיחתינו זאת, העיר אותי צלצול הפלאפון
שלי בערך בארבע לפנות בוקר. "שעת אפס עוד שלוש שעות" רטנתי
לעצמי, "מה כל כך חשוב דווקא עכשיו...הלו?"
"היה לי חלום..." סיפר לי הקול הרועד קמעא שלה.
"אוקיי...רוצה לספר לי?"
"כן...אתה נכנס אלי הביתה דרך החלון, אני מדברת אליך אבל אתה
לא עונה, רק מביט בי, נועץ בי עיניים, מה שגורם לי להרגיש מאוד
לא נוח. פתאום אתה מתקרב אליי, דוחף אותי על המיטה, ולפני שאני
שמה לב קורע את כל הבגדים שלי ומשאיר אותי עירומה..."
"אוי...עכשיו אני חש לא בנוח!"
"חכה, זה משתפר! אני שואלת אותך מה אתה עושה כאן, ואתה עונה לי
שאני יודעת. ואז אתה...נו, אתה יודע, נכנס..."
"אלוהים! ככה סתם?!"
"כן, בלי משחק מקדים אפילו, לא הכי רומנטי מצידך..." היא צחקה.
העובדה שהיא יכלה לצחוק על זה הקלה עליי, אני אישית התביישתי
מעט במה שהדמות שלי עוללה בעולם החלומות.
"אוי...ואיך הגבת?"
"אני לא כל כך זוכרת, התעוררתי מיד אחרי..."
"אני מבין...אה, אני מצטער...אני חושב..."
"עזוב שטויות!" היא צחקה, "היה טוב!"
"לפחות זה!" עכשיו גם אני צחקתי.
החבר הכי טוב שלי חשב שאני אדיוט גמור. הוא טען שהיא כל כך
מתחננת לזיון עד שאפשר כמעט להריח את ההפרשות שלה. ידידה שלי
אמרה לי שזו באמת אחלה הזדמנות להעלות את הנושא (אם אני אוהב
אותה, כמובן).
אוהב אותה? יש אנשים שטוענים שאני אוהב אותה כל כך עד שזה כבר
לא בריא לי, יש שאפילו אורמים שיש חוקים עתיקים נגד אהבה בכאלו
עוצמות. אותו ערב הזמנתי אותה לבית קפה, ואחרי זה הלכנו אלי
הביתה. כל היום התלבטתי איך אני אעלה את הנושא בלי שזה ייראה
רע מדי. להפתעתי הרבה, גם הפעם היא נחלצה לעזרתי.
"כמה זמן אנחנו כבר ביחד?" היא שאלה עם חיוך מקסים שרק היא
יודעת לחייך.
"שנה ועשרים ושניים יום, למה?"
"סתם...חשבתי כמה טוב לי איתך...כמה אני אוהבת אותך..." והיא
חיבקה אותי. החלטתי שזה עכשיו או אף פעם.

זה היה מצויין. מה זה מצויין? שמיימי, מושלם! אני בטוח שאלוהים
בכבודו ובעצמו מעולם נהנה כל כך ממעשה אהבים.
השתמשנו במיטה של ההורים שלי ובקונדום שאח שלי הגדול נתן לי
כשהגעתי לתיכון ("להיות זיין זה פצצות, להיות אבא לא כל כך"
הוא אמר וקרץ).
שכבנו שנינו, מזיעים, מתנשפים, חווים את העולם החדש שאליו
נכנסנו ביחד. הבטנו אחד בשני. לא יכולנו להוציא מילה מהפה.
"וואו..." הצלחתי להגיד סופסוף, "זה היה מדהים!"
"חמוד..." היא צחקה, "זה בדיוק מה שאמרת אחרי הנשיקה הראשונה
שלנו!" היא קמה והתחילה להתלבש, אני עוד לא יכולתי לזוז. משהו
בצד ימין שלי דקר לי, דקר לי מאוד, ולא יכולתי להבין למה.
תחושה קרה של "משהו מאוד לא בסדר" הזדחלה לאיטה במעלה עמוד
השדרה שלי. שלחתי במהירות מפחידה את היד לתוך הכיס, כדי לגלות
שם את עטיפת הקונדום הקרועה...נשימת רווחה, איום מס אחד הוסר.
הייתי בצד הבטוח ביותר. שחזרתי לעצמי בראש איך זה קרה. מתנשקים
ומתגופפים, אני מוריד לה את החולצה לאט לאט והיא לחילופין
קורעת ממני כל פריט לבוש נראה לעין, הנגיעות, הקולות,
החדירה...ו...
"חמודה?" אני שואל בטון מפוחד, "הכאבתי לך?"
"לא, מה פתאום, למה?"
"פשוט, זה היה די מהיר..."
"אז?"
"לא הרגשתי את, את יודעת..."
"את מה..."
"נו...את המשהו נקרע..."
"אה, זה..." היא אמרה בטון שקט והשפילה את עיניה. הכאב בצד
ימין דקר יותר מאי פעם. לפתע הנשימה קשתה עלי.
"חמודה? למה את מתכוונת?!"
"נו די מתוק, היה ממש טוב ואני באמת אוהבת אותך, למה צריך לדבר
על זה?"
"אמרת לי שאני החבר הראשון שלך...אני זוכר את זה טוב מאוד,
סיפרתי לך שאין לי ניסין עם בנות ואמרת שזה בסדר כי גם את חדשה
בתחום הרומנטי!"
"נו זה היה נכון!"
"אז?!" כמעט וצעקתי.
"נו היה איזה לילה אחד בזמן הפסק זמן שלקחנו..."
"שלקחת!" קטעתי אותה בחוסר נימוס מופגן.
"אוקיי, שלקחתי..." היא המשיכה, "נסעתי עם חברות למועדון בת"א,
איזה בחור התחיל איתי ובואתה שניה נורא נמשכתי אליו ונורא
רציתי, והתחלנו לדבר ואז הוא הציע לנסוע לדירה שלו. דבר אחד
הוביל למשנהו, וככה..."
לא יכולתי להגיב. ישבתי שם עם מבט של בול עץ על הפרצוף,
משותק.
"די מתוק זה כל כך חסר משמעות, זה עזר לי להבין שאני באמת רוצה
להיות איתך, מה גם שככה נהננו יותר עכשיו!"
"כן...חשבתי שנהנתי..." אמרתי עם דמעות בעיניי וקמתי מן המיטה.
הלכתי בנחישות אל עבר הדלת.
"לאן אתה הולך? תחזור, תדבר איתי בבקשה!" היא באה אחרי. סובבתי
את המפתח, פתחתי את הדלת, ודחפתי אותה החוצה. "מעניין איך סבא
שלך הכלב היה מסתכל על זה!" אמרתי וטרקתי את הדלת. באמת
שניסיתי לחשוב על משהו יותר טוב לומר לה, משהו חזק כזה שבאמת
יגרום לה להבין, אבל זה כל מה שהצלחתי להמציא באותה שניה.
הלכתי לחדר שלי והתחלתי לחבוט בקיר. חבטתי וחבטתי עד שלא
יכולתי להזיז את היד יותר. אז לקחתי את המעיל שלי ויצאתי החוצה
לעיר. באותו לילה עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי שהפכה לחפיסה
הראשונה שלי. התהלכתי לי בחוץ חסר מעש וחסר יעד. בסביבות אחת
בלילה מצאתי את עצמי עומד באמצע שומקום, מסתכל על הירח וממרר
בבכי. באיזשהו שלב השפלתי מבט, וראיתי שבגינה של אחד הבטים
צומח שיח של הפרחים שהיא אוהבת, פרחים שבדיוק קניתי לפני עשרים
ושניים...שלושה ימים לכבוד יום השנה שלנו יחד עם דובי ענק
ומעיל חדש מהחנות האהובה עליה. פתאום היום ההוא נראה שונה כל
כך, רחוק כל כך, מאושר כל כך...
"מכנסיים דפוקים" סיננת לעצמי בעודי בועט בכל מה שנקרה בדרכי
בדרך הביתה.