שקט.
הוא שכב בעיניים פקוחות על במיטה, הוא לא מיהר לקום.
כבר 25 שנה שהוא פחות ופחות ממהר לקום. כבר 25 שנה שיותר
ויותר, קשה לו לקום.
אז אם אין כוח ואין סיבה אין גם לאן למהר.
מידת ההרגל מעירה אותו בשעה שש, כשהרדיו מהדהד "שמע ישראל" של
שחרית, הוא קם בתשע, תשע וחצי.
כוס הקפה מוגשת לו למיטה מידיה המקומטות והרועדות של אשתו.
מבטי עיניים מוחלפים, בלי ברכת בוקר טוב.
הוא לא אוהב לדבר כשהשיניים שלו לא בפנים.
הוא קם לאט לאט. עושה התעמלות של בוקר.
בעצם הוא יושב על המיטה ומותח את ידיו המורמות לכדי 60-80
מעלות מגופו אבל בגיל שלו, מי מתלונן.
הוא יוצא לבוש בחלוקו גורר את נעלי הבית, אותם ילבש כל היום,
חבוש כובע צמר, זה שהוא לובש בחורף. ובקיץ.

יחד הם עומדים ליד השולחן הקטן, בשקט נחלקים כדורים וזריקות
לכל היום.
היא עושה לעצמה זריקה ונותנת לו.
היא לוקחת את הכדורים של הבוקר ונותנת לו.
היא מכינה את הכדורים של הצהרים, שלה. ושלו.
הוא בולע את הכדורים ויוצא אל החצר הקטנה, שם הוא יושב על הספה
הישנה, מביט על המכוניות החולפות, בחוץ חיכה לו העיתון, שהיא
קנתה לו ועוגיות רכות שהיא מכינה בימי חמישי, לכל השבוע.
היא מעדיפה שהוא יוצא כמה שיותר מוקדם, ככה היא יכולה לנקות
יותר מהר ולנוח יתר מוקדם, האמת היא שהעוזרת של "קופת חולים"
באה פעם שבשבוע, לפעמים פעמיים.
"הוא מלכלך הרבה, הזקן, וההיא לא יודעת לנקות, לא חשוב כמה
פעמים תבוא!"
הוא בן 84, היא בת 61, 73 שנה היא לו לאישה ומעולם לא התלוננה,
למעט, בפני חברותיה הקרובות, ובנותיה, גם אז הטרוניה הייתה
כמעט בחשאי, כמעט לא לגיטימית, מה שמצחיק הוא שחוסר הלגיטימיות
של תלונותיה, היה נדמה שבא לה בעיקר מעצמה.
זה הוא עולמה והיא בו, בעלת בית.

האחות בקופת החולים, הכירה את כל הזקנים באזור, הרי הם באים
אליה לבלות. יושבים, נפגשים, מדברים.
קוקטיל פרטי א-לה-קופת חולים. יהיה אפילו נכון לומר, שהכאבים
הם רק התירוץ כדי לעשות קצת חיים, ליראות ולהיראות.
לקופת חולים באים לבושים יפה, אפילו הוא היה מתלבש יפה לפני
ביקור אצל האחות.
אבל היום היא באה לבד, מבטה היה אחר, שבור.
האחות הבחינה בכך עוד כשיצאה החוצה לשנייה רק להציץ ולראות מי
בתור.
כשהגיע תורה יצאה האחות וקראה לה.
היא נכנסה , סגרה את הדלת מאחוריה, נעלה אותה , בדקה שהיא
נעולה ואז התיישבה.
משקפי הקריאה של האחות היו נפולים על קצה אפה. עיניה בחנו כמה
טפסים שהחליטה לבדוק עד שהמטופלת תתיישב. השקט בלבל אותה והיא
נזכרה במבטה השבור של הזקנה

-מה נשמע? איך את מרגישה?
עיניה של הזקנה היו ממוקדות היא הנהנה בראשה והוציאה מן אנחה
של אהה.. מין ככה-ככה שכזה.
האחות נעמדה, תפסה את ידה של הזקנה והפשילה את שרוולה, לבדיקת
לחץ הדם השגרתית.
- את מרגישה טוב? כואב לך משהו היום?
עיניה של הזקנה התרטבו וראשה נד במין נענוע שאומר שלילה.
האחות ידעה שהזקנה עובדת קשה, היא סידרה לה, אפילו שלא ביקשה,
עוזרת הביתה, פעמים בשבוע.
היא לא שמעה את הזקנה מתלוננת מעולם, אך האחות יודעת הכל על
הזקנים. ככה זה.
היא ידעה שהזקנה עובדת קשה, כל החיים, בשביל בעלה והיא יודעת
שהיא לא תרשה לעצמה להפסיק לעבוד ולא תתלונן על זה שקשה לה כי
היא אישה.
באמת, כאמור, הזקנה אף פעם לא התלוננה, היא הייתה גאה שהיא
בלבוסטה.
האחות ראתה כבר הכל, היא יודעת שלצד ה"גאווה" עומד מירמור של
שנים, של קיפוח האישה, של עבודות בית, בלי קריירה, בלי עצמאות,
ועם הרבה עבודה קשה.
לאחות היה ברור, שהרגשת הגאווה הזאת היא מדומה, היא לא אמיתית,
היא נובעת מהכחשה והדחקה ובסיסה מסתתרת הערכה עצמית נמוכה,
חינוך לקוי והרבה כאב.
כל מה שרצתה האחות היא שהנשים האלה ידברו על זה, שיוציאו את
התסכול, את הקונפליקט הזה של נשות הדור הישן שהעדיפו לחשוב על
עצמן כעל נשים גאות שמחזיקות בתים אבל בעצם, הנכון הוא שכל
העבודה השחורה נפלה על כתפיהן והן חושבות שאסור להן להגיד,
שנמאס להן לבשל ולנקות ולסדר. החינוך השובינסטי והמטומטם
שקיבלו טבוע בהן כל-כך חזק שהן לא מרשות לעצמן לנוח והן משלמות
את המחיר.
- כואב לך הגב?
- אהה.
- והידיים?
- לא, רק הגב.
- העוזרת באה?
- לא, אני אמרתי לה לא לבוא.
- למה?
- אני לא צריכה עוזרת, אני מנקה לבד.
- אבל למה, תראי איך את מרגישה!
- אני בסדר, אני יכולה לנקות את הבית שלי לבד. היא גם אמרה
שהיא רוצה לבשל אצלי, מה פתאום? בבית שלי אני אבשל.
- אבל קשה לך, למה לא לקחת עזרה?
- לא קשה לי, זה הבית שלי!
- אבל תראי איך עייפה. איך את מרגישה. אני רואה את זה בעיניים
שלך, את לא צריכה את זה עלייך!
- באמת, אני לא צריכה את זה עליי...
- נו יופי, את רואה? בשביל מה את צריכה את זה? אם אחרי זה לא
נשאר לך כוח בכלל?
- נכון מאד, אחרי זה אין לי כוח בכלל...
- אני יודעת מה הבעיה, תני לי לעזור לך!
- את יודעת מה הבעיה?
- בטח שאני יודעת, אני רואה עלייך, רואים את יודעת?
- את באמת יכולה לעזור לי?
- בוודאי.
- באמת חשבתי שאולי יש לכם איזה כדורים או משהו...
- לא, לא כדורים, למה כדורים? אני מדברת על עזרה נוספת.
- למה את מתכוונת?
- אני מתכוונת לעוזרת.
- לעוזרת... לא חשבתי על זה? מה הכוונה?
- הכוונה שהיא תבוא פעם נוספת ותעזור לך עם כל מה שדורש עזרה.
- והיא תסכים?
- בטח! מה אכפת לה היא מקבלת כסף בשביל זה.
שקט השתרר בחדר לדקה ארוכה.
- אולי זה באמת רעיון לא רע, אם היא תסכים, אני ממש שמחה
שדיברתי איתך..
- את רואה!
- כן, אני אגיד לך, בזמן האחרון, זה בלתי נסבל.
- תראי את לא הולכת ונהיית צעירה, את יודעת.
- בדיוק, אני שמחה שאת מבינה אותי.
- אני שמחה שאת מבינה!
- לא, תביני, בזמן האחרון הוא הורג אותי...(דמעות עלו בעיניה
של הזקנה), הוא לא עוזב אותי, הוא רץ אחרי לכל מקום, כל היום
הוא רוצה ורוצה ואני כבר לא יכולה יותר, אני לא ישנה בלילות,
לא יכולה, אני לא בת שמונה עשרה, כולי כאבים והוא לא אכפת לו,
רק עוד ועוד, כמו חמור! כבר חודשיים, אני לא יכולה...
האחות השפילה מבטה אל עיני הזקנה, שותקת, פיה פעור והיא מעכלת
את מה ששמעה לאט, לאט.
את מתכוונת שאת ובעלך...
שתיקה של מבוכה השתררה בחדר.
מה חשבת?
- אה.. אני דיברתי על הניקיון לא חס וחלילה על ה...
הזקנה ניגבה את הדמעות מעיניה ומבט כועס החליף את ארשת פניה.

- ניקיון! זאת העוזרת תנקה אצלי בבית? על גופתי המתה! אצלי
בבית אני אנקה ואני אבשל ולא אף אחת מהרחוב. רעיון מגוחך! קופת
חולים! ידעתי, לפה באים בשביל החברה, עזרה אמיתית אי אפשר לקבל
ממכם!