New Stage - Go To Main Page

בסעוד שחל
/
אלטעזאכן

א.
כל החיים היא נתנה לכולם, החיים לקחו לה לאט-לאט, ביס-ביס.
בלי לדעת הרבה הכרת תודה היא כמעט סיימה את חייה.
כמו חיה שמריחה את המוות, ברגע האחרון, נעמדה על שתי רגליה
האחוריות;
צהלתה הזקנה יצאה ממנה כאילו היתה שם מאז ומעולם, מחכה
להתפרץ.


ב.
עיניה בהו אל הויליון הלבן, הדהוי ונפלו כמו בבת  אחת אל הסדין
הלבן, כמו עיניים של מריונטה שהלך לה הקפיץ.
היא ישבה אל הכריות שלה, נתמכת-יושבת ככה, חצי-חצי.
הריח מחוץ למסדרון ניקז אל לשונה מיצי רוק של תיאבון.
רחמים הופיע בדלת.
את תווי פניו של רחמים, לא זהתה רות, אך דמותו הרחבה והגבוהה
היתה ייחודית בין האחיות, שכן רחמים היה הגבר היחיד בקומה,
מלבד דר' שמואל, שהיה נמוך ממנו וקירח.
- נו מה רות, איך אנחנו מרגישים היום?
רות חייכה מבלי לחשוף שיניים, רחמים לא ציפה לתשובה.
באוגוסט הבא ימלאו שלש שנים למפגשים היומיים, של ארוחת
הצהריים, בין רות לרחמים.


ג.
הימים היו ימי סתיו, חדר האוכל היה אפל וסגריר, רות שוועה
לאלומת אור שתחמם את גבה .
רות רכנה אל השולחן, עצמה עיינה ודמיינה פרץ אור צהוב שיוצא
מהחלון ומחמם את גבה.
לשניות ישבה כך ואז פקחה את עייניה אל החדר הקר.
רות היתה עצובה.


ד.
רות זהתה שתי דמויות מתקרבות לעברה, אחת מהן הייתה דמותו של
רחמים, הוא החזיק בידו מגש.
רק לא המרק הזה... לא שוב פעם... ,זה כל מה שהדהד במוחה, ...רק
לא המרק הזה.
- א-נו רות הינה הבאתי לך מרק חם, מרק עוף, כמו שאת אוהבת, את
אוהבת עוף , נכון רות?
רחמים לא ציפה לתשובה, שכן הפעמים היחידות ששמע את רות מדברת,
היו לפני כשלוש שנים, בשנה הראשונה שהגיעה, וגם אז לא הייתה
דברנית גדולה.
קולה החרישי נשמע פעם בפעם מבקש לדעת אם מישהו היתקשר, אולי
ילדיה ומדי פעם בקשה לדעת אפילו אם בעלה, עליו השלום, צלצל.


ה.
עינה נעצו מבט בבלילה שבקערתה.
שפתיה התכווצו וזווית פיה שקעה אל אחורי שיניה התותבות ולשונה
נשלפת משמיעה צקצוק, שכולו חוסר הנאה.
רחמים והצדודית שאיתו התיישבו ליד רות והמשיכו להרעיש כזוג
זבובים, צורמים באוזני רות.
ביד רועדת הרימה את הכף , השקיעה אותה במרק, ממלאה את ביטנה
בנוזל החם ומקרבת אותו אל פיה, תוך כדי טפטוף לאורך השביל
הדמיוני בין קערת המרק לפיה.
באמצע הדרך נפרע פיה והתכוון לקבל את הבשורה. הכף נכנסה אל הפה
והנוזל מצא משכנו בפיה של רות, שוטף את בלוטות הטעם ומוצא דרכו
אל הגרון ומשם אל הבטן.
בלוטות הטעם זעקו, לשונה רקדה בחוסר נחת, הלוע התכווץ והבטן
כימעט שהחזירה את מנחת הצהריים.
פרצופה היה כאבן , מבט עיינה לא השתנה, שוב ניסתה לקחת לגימה
מהמרק ושוב חלל הפה ומערכת העיכול מחו בתוקף.
פרצופה של רות היה נעול, משלים.

פיתאום נעמדה על רגליה ופלטה בקול סירנה הולך ועולה .
-  מספיק,  
אי אפשר ככה ותקשיב טוב איש צעיר לי אין בעל וילדים לא באים
לבקר, אוזנים שלי לא שומעות  כלום חוץ מהרוח.
עיניים שלי לא רואות פנים של אנשים, רגליים שלי לא הולכות,
אני זקנה. אבל הפה שלי וכל אחת מהבלוטות טעם שלי חיות,
עדיין! ואני לא מוכנה לשתות את הדבר הזה שאתם קוראים לו פה
מרק, זה לא מרק ואני עוד לא מתה, ברור?
אני רוצה עוף! טעים! ועכשיו!!!
הבנת אותי איש צעיר?!?, כזה מרק תגישו בהלוויה שלי, לא היום.

רחמים שתק לשניה, התעשת קם ואסף את המגש.
ו.
קול נקישות שיניה של רות בעד העוף, נשמעו כקסטנייטות עייפות.
העוף נלעס ביסודיות, לאט ובחתיכות קטנות.
סיבוב אחרון של הלשון את חלל הפה ליווה כל בליעה, שלא לפספס את
הטעם.
רות אהבה עוף.
לא אכפת לה אם הוא שלוק, מטוגן אפוי, צלוי. מצידה, שיקרקר.
אלומת האור חיממה את גבה.
טעם העוף רקד בפיה בגרונה ובביטנה.
עיניה צחקו.

רות היתה מאושרת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/4/01 21:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בסעוד שחל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה