ראיתי אותה עומדת צמודה לקיר, ידיה מעל ראשה לחוצות אל הקיר
כשמין מפלצת רוכנת מעליה ולא נותנת לה לזוז. המפלצת לבשה מעיל
ארוך לבן וכשהתקרבתי אליה יכולתי לראות שפניה שקופים. לי נראתה
המפלצת כמו רוח רפאים. ברגע שראתה אותי היא ירתה לעברי ענן עשן
וערפל כיסה את עיניי. המפלצת לא רצתה שאראה את השבויה שלה.
למרות הערפל ניסיתי להתקרב אליה על מנת לראותה אך המפלצת
הושיטה ידה ומנעה ממני להתקרב. "רק מבט, אני רק רוצה לראות
אותה לרגע..." אמרתי בשקט והמפלצת ענתה לי באותו השקט, "בבקשה,
אל תאלצי אותי לפגוע בך, אל תתקרבי." ביקשתי לדבר איתה, עם
המפלצת, שיחה בארבע עיניים, אם היו לה כאלה בכלל. היא הרדימה
את השבויה שלה כדי שלא תברח ובאה לדבר איתי. "למה אני לא יכולה
לראות אותה?" שאלתי. "כי אני לא מרשה" ענתה בקרירות. "כן,"
אמרתי בחצי צחוק, "אבל למה..?" יכולתי להרגיש שהיא לא היתה
רגילה לקבל את השאלה הזו, עד כה היא עוד הכירה את שאלותיי משום
שהיו עוד אנשים שביקשו את אותן הבקשות אך עד שבאתי כולם לא
העזו לשאול למה, למה היא לא מרשה. "למה... את רוצה לדעת למה?"
הנהנתי בראשי לאות כן. "כי אני רוצה להגן עליה. זה למה." "להגן
עליה, אה? איך פספסתי את זה. את הרי נראית סופר מגוננת..."
"תקשיבי רגע," אמרה במן חוסר אונים שכזה, "אני לא מבינה מה את
רוצה ממני, בבקשה תלכי, אני רק רוצה לשמור עליה." היא רוצה
לשמור עליה.. לשמור היא רוצה.. דאמט...חשבתי לעצמי. "אז למה
היא נראית כלואה? למה היא נראית כמו בת ערובה?" כמעט צעקתי.
היא ראתה שבת הערובה שלה מתחילה להתעורר וניגשה אליה, אני
נשארתי במקומי, מחכה לתשובה ממנה. "לכי.." היא אמרה לי, "לכי!"
צעקה בקול של תחינה וראיתי שהיא לא יודעת איך להתמודד איתי,
היא לא היתה מוכנה לבואי. הלכתי כי ידעתי שכרגע אין טעם שאשאר.
כרגע אין לי ברירה אחרת.


כמה ימים לאחר מכן חזרתי לשם, הילדה שלי שכבה במיטתה וראתה
טלוויזיה. ניגשתי אליה, כל כך שמחתי על ההזדמנות שהיא לבד ללא
"הגנת" המפלצת שלה, ברגע שהייתי מספיק קרובה אליה יכולתי לראות
את העיניים שלה, העיניים המרוקנות שלה שרק לובן שקוף היה בהם,
אותו לובן שקוף שהיה בפניה של המפלצת.  רציתי לדבר איתה ולשאול
אותה מה המפלצת עושה לה אך ברגע שפתחתי את פי לדבר המפלצת
הופיעה, "את לא אמורה להיות כאן, הסתלקי!" אמרה לי בקשיחות.
"מה עשית לה?!" התנפלתי על המפלצת, "מה עשית לה???" שאלתי
בשנית, לא מוותרת על התשובה שמגיעה לי.  "עשיתי לה את החיים
יותר קלים! נתתי לה את האושר שלה, ולא חסר לה כאן כלום. אני
מספקת לה את כל צרכיה; היא ישנה טוב, אוכלת טוב, יש לה כאן
טלוויזיה וספרים ומוזיקה... היא כמו בנופש כאן." הסתובבתי בחדר
וחיפשתי מה להגיד לה למפלצת. התאפקתי לא להתפרץ עליה לגמרי.
"זה לא נופש- זה בידוד!" צעקתי לבסוף. המפלצת התקרבה אלי
ונעמדה מולי קרוב קרוב. "נמאסת עליי!! אני רוצה שתצאי מפה ברגע
זה!" התעלמתי מבקשתה ואזרתי את כל האומץ וכל הכוחות שבי ואמרתי
לה את כל מה שהיה לי להגיד. "את באמת חושבת שאת מגנה עליה? שאת
מצילה אותה? את סוגרת אותה בתוך עצמה! את חושבת שאם לבנאדם יש
אוכל וטלוויזיה וספרים, טוב לו? זה מה שחשוב? את יודעת מה שללת
ממנה? שללת ממנה את העיניים שלה! העיניים הן ראי הנפש, שמעת על
זה פעם? ומה זה אומר ששללת ממנה את העיניים שלה... זה אומר
שנכנסת לה לתוך הנשמה. הדבקת אותה בריק הזה שלך, לקחת ממנה
הכל..." המפלצת התיישבה ליד הילדה שלי ולטפה את פניה, ראיתי
שהיא אוהבת אותה, בדרכה שלה. "אני יודעת שאת אוהבת אותה, שאת
רוצה לעשות לה את החיים קלים, אני באמת מאמינה בכך, אך זו לא
הדרך. היא צריכה ללמוד לחיות את החיים, להכיר אנשים, להכיר את
עצמה..." עצרתי והבחנתי שהמפלצת מקשיבה לי באמת, שהיא מוכנה
לשמוע את מה שיש לי להגיד והמשכתי, " אני מבינה שלא יהיה לך קל
לעזוב אותה אבל אם את באמת רוצה בטובתה תשחררי אותה, כדי שתוכל
לחיות את החיים כמו כל בנאדם נורמלי. היא תחווה כאב וצער
ואכזבה, אך היא גם תחווה אהבה ואושר וסיפוק ועוד הרבה רגשות
נפלאים... ומה שהכי חשוב זה שכל רגש שיהיה בה, כל דבר שתחווה
יהיה אמיתי." מעיניה של הילדה שלי זלגו דמעות קטנטנות,
אמיתיות, ולפתע המפלצת החלה להעלם, בעיניה של הילדה התחוללה
מערבולת ששאבה לתוכה את המפלצת עד שלא היה לה שום זכר ואז, כמו
קסם פתחה הילדה את עיניה והן היו אותן עיניים שהכרתי לפני
שנים, מלאות חיים, מלאות נשמה... היא התרוממה וחיבקה אותי
ועיניה לא הפסיקו לדמוע, כל כך הרבה דמעות, דמעות של שנים ללא
רגשות, דמעות מעצב ומאושר.... היא לא יכלה עדיין לדבר, היא רק
הסתכלה עליי וצחקה ובכתה וכאילו אמרה לי תודה.. תודה על שנתתי
לה את האומץ לכלוא את המפלצת בתוכה ולהשתחרר ממנה, לקחת אחריות
על עצמה שוב,להרגיש שוב.