זה היה ערב פסח לפני שנתיים, החלטנו שאנחנו נוסעות לכנרת ללילה
של הסדר... עושות סדר משל עצמינו, סדר בתוכינו, במחשבות שלנו
ברגשות- בעצמינו. אמא שלי נורא התעצבנה שאני לא אהיה בסדר,
צעקה על זה שכל המשפחה תבוא ואני לא אהיה כי נסעתי לכנרת עם
איזו חברה... אבל כל כך לא היה לי אכפת, פשוט חיכיתי ללילה
הזה. שתינו לבד, על חוף הים... כשרחש הגלים הוא מוסיקת הרקע
והשמיים זרועי הכוכבים הם התפאורה.
את זוכרת איך חיכינו לזה...? איך התלהבנו... אני זוכרת את
הציפיה שלי, הציפיה שלנו.
אחרי ארוחת הצהריים עלינו על אוטובוס לטבריה. ישבנו במושב
האחורי וכל הדרך שמענו את המכשפות וצעקנו בלחש את השירים. את
זוכרת איך שמדי פעם היינו צועקות בקול איזו שורה שאהבנו ואנשים
היו מסתכלים אחורה? ואנחנו צחקנו וניסינו לשמור על השקט שוב.
אחר כך, כבר די לקראת סוף הנסיעה נרדמת עלי ואני ליטפתי את
השיער השחור שלך והקשבתי לנשימותיך השקטות, לא יכולתי להיות
יותר מאושרת באותו רגע. השלווה הזו, והרוגע פשוט הקיפו אותי...
חיוך התיישב על הפנים שלי ולא רצה לרדת.
כשהגענו לטבריה התחלנו ללכת לכיוון החוף... זכרנו אותו מאיזה
טיול בית ספר וניסינו להזכר היכן זה בדיוק. כשמצאנו את החוף
רצנו כמו שתי משגועות למים, זוכרת את הריצה הזו? השחרור הזה?
החופש המדהים שעטף אותנו? זה היה כבר לפנות ערב והרוח הכתה
בפנינו והיה לנו טוב, כל כך טוב... פרשנו את השקי שינה שלנו על
החוף, ממש אחרי הקו שאליו הגלים כבר לא מגיעים ונשכבנו עליהם,
עם שמיכה משותפת. את זוכרת שהראת לי כל מני צורות שיוצרים
הכוכבים? זה היה כל כך מיוחד, מעולם לא ראיתי כוכבים מסודרים
בכאלה צורות לפני כן... אני זוכרת שאחרי זמן רב של בהיה
בכוכבים וחיפוש צורות בהם התחלנו לדמיין שאנחנו רואות דברים.
דמיינו לנו נסיכים קטנים שמשוטטים על כוכבים בחיפוש אחרי
השושנים שלהם, ראינו כבשים לבנות לבנות שאוכלות עננים של צמר
גפן מתוק, וראינו פיות קטנטנות שמתעופפות להן בשמיים בין
הכוכבים. את זוכרת כששתי פיות עפו לעבירנו? איך שלכל אחת היתה
פיה משלה. הן פיזרו עלינו אבק של פיות, אבקת קסם זוהרת
וחלומית. אני זוכרת שהתקרבת כדי לנשק אותי והפיה שלך החלה
לצחקק, איך התחלנו לצחוק גם אנחנו. אחר כך נרדמנו והפיות
התעופפו להן חזרה לשמיים...
ובאמצע הלילה התעוררנו ושתינו שוקו חם והתחממנו מתחת לשמיכת
הצמר במשך שעה ארוכה. אפילו לא היה לנו מושג מה השעה, עשינו מה
שבראש שלנו מתי שהתחשק לנו... זה המתכון הכי טוב לאושר, אה?
ואז לקחת את ידי וקמנו והתחלנו לשיר כל מני שירים ולרקוד
ולצחוק והיה לנו קר והיה לנו חם והיה לנו כיף! את זוכרת את
הצחוק המתגלגל הזה שהי לנו אז? צחוק שנובע מאושר טהור.. זה
צחוק שלא בא סתם ככה, רק בזמנים כאלה, רק ברגעים כאלה
מופלאים.
כשהתייעפנו חזרנו לשקי השינה שלנו עד שהשמש זרחה וליטפה את
פנינו בחמימות נעימה. התחלנו לארוז את דברינו והלכנו לשבת בבית
קפה נחמד. אני זוכרת את עוגת הקצפת המדהימה שהגישו שם.. העוגה
הכי טובה שאכלתי בחיים שלי! ולמי היה אכפת באותו בוקר שעוגות
כאלה זה לא ארוחת בוקר? : )
לבסוף הגיע השעה לעלות על האוטובוס ולנסוע חזרה הביתה. הפעם
אני נרדמתי עליך. התעוררתי כשהאוטובוס עצר. וכמה טוב להתעורר
ולראות את הפנים שלך מחייכים מעלי... אני כל כך מתגעגעת להרגשה
הזו...
אני זוכרת את הנסיעה הזו. אני זוכרת גם את התקופה שאחריה, שהכל
היה כל כך נהדר ומושלם... את האהבה המדהימה שהיתה בינינו. את
זוכרת את זה..? או שהספקת כבר לשכוח?
אני גם זוכרת איך לפני שנה נסעת לאירופה לאיזו בת דודה שלך או
משהו, איך שעזבת בלי הסברים. אני זוכרת את הכאב לב, את ההבטחה
שתחזרי מתישהו והכל יחזור להיות כמו שהיה...
את זוכרת את הלילה על הים?
את זוכרת איך שנסעת אחר כך?
את זוכרת שהבטחת שתחזרי?
כי אני מחכה לך כאן, עם כל הזכרונות, מחכה לחיות אותנו שוב,
באמת, לא רק בחלומות וזכרונות.
אני זוכרת שהבטחת לחזור, ואמרנו שהבטחות חייבים לקיים...
אז אני מחכה לך.



מונולג קיטשי ובלתי מזיק שכתבתי כשהגברת אנג'לינה שביט ביקשה
ממני סיפור : )
כתבתי אותו בשבילך ועכשיו הוא כאן... ומוקדש לך...