זה היה כשאורן ואני היינו ביחד בערך חודשיים, אני חושבת. ישבנו
במסעדה סינית ואני לא זוכרת איך התגלגלה השיחה אבל הגענו לחיי
האהבה שהיו לי כשהייתי בתיכון וכמובן שגם הגענו לגל, החברה
הראשונה שלי, האהבה הגדולה שהיתה לי בתקופה ההיא.  מהר מאוד
סיימתי את הדיבור עליה ועברתי לפרשיות אחרות שהיו לי אז, עם
בנים בנות... באמת שלא משנה מה. אורן שאל מתי הפעם האחרונה
שהיתה לי חברה, אמרתי שלפני הצבא והוא נשם לרווחה, אני לא
בטוחה למה כל כך הפחיד אותו הקטע הזה, למה הפחיד אותו לצאת עם
מישהי שהיא דו מינית... ואולי זה טבעי, אני באמת לא יודעת. "זה
אומר שהתקופה הלסבית שלך עברה?" צחקתי, ובלבי תהיתי מה עלי
לענות לו, הצחיקה אותי ההגדרה שלו "התקופה הלסבית שלי", מעולם
לא הייתי לסבית, מאז ומתמיד הייתי דו, אבל רק בתקופת התיכון
באמת חייתי כך, וכולם ידעו על זה אז. בצבא החלטתי שאני לא
יוצאת יותר עם בנות, כאילו חסמתי את הפן הזה שבי, חשבתי שזה לא
טוב לעתיד שלי, שגם ככה ברור לי שאני אקים משפחה עם גבר אז למה
לטרוח...
"כן, התקופה הלסבית שלי עברה..." עניתי לו והוא חייך, כל כך
חייך.
ואז אני שומעת את הצליל של הסמס שלי. הוצאתי את הפלאפון שלי,
"אני בארץ בובה.." היה כתוב בהודעה מגל. זה כל כך מתאים לי
הסיטואציה הזאת, אני אומרת לחבר שלי שאני כבר לא בקטע של בנות
והיא שולחת הודעה שהיא פה, וקרוב לוודאי שכבר היום אני אראה
אותה.
אורן שאל אותי מי זה, הוא ראה שחייכתי כשראיתי את ההודעה ושאחר
כך לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. אמרתי לו שזו היתה אחותי, לא
משהו מיוחד.
בערב גל באה, לאורן אמרתי שאני עייפה ואין לי כוח להיפגש בערב,
שני אלך לישון מוקדם. גל היתה עכשיו בדרום אמריקה, 3 חודשים
שלא התראינו ופתאום היא צצה לה, ואני, מאושרת עד הגג, מוצפת
בשמחה שמספיקה לשנה. ברגע שהיא נכנסה הביתה (ואחרי שנעלנו את
הדלת) היא קפצה עליי בצרחות וחיבוקים ונשיקות, נראינו כמו
מטורפות.... כל כך מאושרות היינו לפגוש אחת את השניה... את כל
הערב והלילה בילינו בחדר שלי בדיבורים ו... שאר ירקות, כל רגע
היה אושר צרוף, רק להיות איתה... לנשום אותה, להסניף אותה...
סיפרתי לה על אורן, היא סיפרה לי על אנשים שהיא היתה איתם
בדרום אמריקה וזה היה כאילו כל מי שסיפרני עליו הם רק חברים,
רק ידידים, כי אנחנו ביחד- אנחנו זה הדבר האמיתי. בבוקר הייתי
צריכה ללכת לעבודה והיא נשארה בדירה לישון. כשחזרתי מהעבודה
היא חיכתה לי , ישבה על הספה, נראתה דרוכה במקצת. ניגשתי אליה,
נשקתי לה והלכתי לחדרי להחליף בגדים. "רותם.." היא קראה לי.
"שניה אני מחליפה בגדים."
אחר כך חזרתי לסלון, היא נראתה טרודה, מהורהרת... "גל?"
"כן אממ... תקשיבי בדרך לפה חשבתי על משהו..."
"אני מקשיבה..."
"את יודעת איך שזה כבר ארבע שנים ככה.. שאני מטיילת ואת פה וכל
כמה חודשים אנחנו נפגשות והכל מושלם, הכי מושלם שיכול להיות...
וזה נהדר, באמת שזה נפלא, אבל אני חושבת שאולי פעם אני ארצה
לחזור לארץ ואז אני בטח ארצה שנהיה תמיד ביחד, ואני לא
יודעת... כמה זמן נוכל לחיות ככה? זה נראה לך נורמאלי?"
האמת שהיא הפילה את זה עליי די בהפתעה, ממש לא ציפיתי לזה, אבל
האמת שזה די הגיוני שזה יעלה מתישהו.
"אני לא בטוחה מה להגיד לך, כי מצד אחד טוב לי ככה, איך שדברים
נראים. יש לי חבר והחיים שלי נורמאליים ונחמדים שכאלה, ולעומת
זאת יש לי אותך, שכל פעם כשאת באה אני מתמלאת באושר טהור
ומדהים. החיים שלי יכולים להיות הכי סתמיים אבל אני יודעת
שאולי פתאום את תצוצי ואני מתמלאת בתקווה כזו... וחשבתי שאולי
אנחנו נמשיך לחיות ככה תמיד, כל אחת עם חיים משל עצמה, אבל
כשבעצם אנחנו תמיד אחת של השניה... אני מודה שגם אני שתהיתי
איך זה יהיה אם נחיה ביחד, אבל את יודעת מה מפחיד אותי? שאם
נהיה תמיד ביחד נתחיל להיות כמו זוגות נשואים שרבים ומתסכלים
אחד את השני."
גל לא ענתה, היא לקחה את הקוביה ההונגרית שהיתה על השולחן
והחלה לשחק איתה. העיניים שלה נצצו אבל היא לא הרשתה לעצמה
לבכות. ניגשתי לחבק אותה והיא שמה את ראשה על כתפי. לבסוף
הדמעות פרצו ממנה. "קשה לי ככה, לבד.. נכון שאני מטייל ורואה
דברים חדשים ופוגשת אנשים מעניינים אבל אחרי הכל, תמיד אני
מתגעגעת אלייך ומחכה שתהיה לי הזדמנות לבוא. ואת יודעת מה?
תמיד אני מפחדת שאבוא ואני אגלה שיש לך מישהו ממש רציני ושאת
לא תרצי אותי יותר.. ואז כל פעם אחרי שאני פוגשת אותך והכל
נפלא, אני מפחדת לנסוע, מפחדת לאבד אותך..."
"אל תדאגי, אני תמיד שלך... תמיד תמיד... אני לא יודעת מה
איתך, אבל הדבר שאני הכי בטוחה בו זה שאת האהבה שלי, הכי גדולה
שהיתה ותהיה לי אי פעם... אהבת חיי אפשר להגיד," צחקנו שתינו,
"ואולי את צריכה להשתקע איפושהו, אולי אפילו בארץ, או בחו"ל,
מה שבא לך. ואני מקווה שאת מספיק בטוחה באהבה שלנו כדי לדעת
שגם אם שתינו נהיה נשואות ונאהב את הבעלים שלנו אנחנו תמיד
נהיה אחת של השניה..."
"וכמו בתיכון נהיה הסוד אחת של השניה? הסוד הכי מתוק והכי
יפהפה בעולם..." היא חייכה את החיוך הילדותי והיפה שלה ואני
חייכתי אליה בחזרה, אישרתי את דבריה.
"וכשנהיה שתי זקנות וימאס לנו מהבעלים שלנו אנחנו נהרוג אותם
ונעבור לגור ביחד ואף אחד גם לא יחשוד כי נהיה סתם שתי זקנות
בודדות!" היא התלהבה ואני צחקתי.
"לא צריך להגזים בובה, למרות שהרעיון שלך מוצא חן בעיני..."
צחקנו שתינו אך לפתע היא קטעה את הצחוק, "אז זה אומר שעוד יום
יומיים אני אצטרך לעזוב שוב, אה? אבל נראה לי שאחרי הטיול
שתכננתי לסקנדינביה אני אחזור לארץ, אולי אני אעבור לאיזה
קיבוץ בצפון.."
"נראה לי שזה יהיה נהדר, זה מתאים לך, להיות קרובה לטבע, רחוקה
מהעיר..."
"ועדיין יותר קרובה אלייך."
חייכתי אליה... וידעתי שמחר היא כבר לא תהיה פה ושוב חיי יחזרו
למסלולם הרגיל, עד העונג הבא...