"מה? חלאס עם השקרים..."
"נו אני נשבעת לך! הם הזדיינו! אני דירה לידה, אתה חושב שאני
לא מזהה קולות?"
"זונה..."

וככה התחיל לו יום שבת. אני מגלה שהחברה שלי, השרמוטה הזאת,
הזדיינה אתמול, ולא איתי.
יום שבת היה תמיד יום מגעיל בשבילי, לא יודע למה. הייתי קם
בבוקר ולא היה לי כוח לצחצח שיניים, אז פשוט הייתי הולך מסריח
לראות טלויזיה או לאכול רוגלעך או משהו. לא יודע, סתם יום
מבוזבז. ותמיד אמא הציקה, אבל תמיד!
"אתה לא אוכל מספיק חמוד שלי. בוא בוא אני אכין לך מרק, תן
לאמא לפנק אותך ילד שלי," היא הייתה אומרת.
בכלל, זה היה נדיר שאני בבית בשבת. במחשבה שניה, זה היה נדיר
שאני בבית בכלל. אם הרגילה הייתה נופלת לי על יום שבת, הייתי
בבאסה של החיים. בזבוז של 24 שעות שלמות! אפילו לישון לא הייתי
מצליח ביום הזה.

וככה התחיל לו אותו יום שבת. אני מנסה להסתכל ממעוף הציפור על
העניינים, על מה שקורה, על איך שהחברה שלי שאני כל כך אוהב
בגדה בי ובאהבה שלי. באמת שאני מנסה להתרכז בדברים אחרים,
ברצינות, אבל לא מצליח לי. הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו
חוץ מהחברה הבוגדנית שלי הוא הצבא. הצבא המזדיין הזה, שבגללו,
או בגלל הערבים, איבדתי את מאור, החבר הכי טוב שלי מגיל 8. הוא
היה חתיכת פייטר, הוא היה פאקינג מורעל. נפל בקרב. בלי סיבה,
בלי הצדקה, פשוט נפל. ואז התחיל כל הטררם - אני נכנסתי לדיכאון
ורצו לשחרר אותי מהצבא על נפשי, אבל לא הסכמתי. אמא דאגה, ורק
אני נשארתי שם, והרעלתי את עצמי כמה שאפשר, בשביל מאור.

כשהייתי חוזר פעם בשבועיים שלושה, תמיד הייתה לי קבלת פנים
חמה, מאמא, מאבא שהיה בקרבי בזמנו, מאחותי שלי החמודה הזאת,
וכמובן מהדס, החברה שלי. תמיד שהייתי חוזר היינו מזדיינים. לא
עבר לילה בלי זיונים. איך אהבתי אותה, איך אני אוהב אותה. היא
מהחמודות האלה, שיער מתולתל חום וארוך, עיניים חומות ירוקות,
אף קטן וסולד, והשפתיים האדומות, שפעם ראשונה שראיתי אותן
חשבתי, "וואו, איזה שפתיים של מוצצת...", אבל באמת שיש לה
שפתיים יפות. ויש לה אופי משתנה כזה, לא יודע. היא מין עסקת
חבילה. רגע אחד היא הבן אדם הכי שמח בעולם, ושניה אחרי זה היא
שקטה, סגורה, מופנמת; אבל אני תמיד הייתי זה שהצליח לגרום לה
לחזור להיות שמחה, וכשהיא שמחה - אין עליה, חיוכים ודאחקות
וצחוקים, פשוט מושלמת. והנה, כבר עבר לי מאור, חזרתי להדס. אני
חושב על מה שהיא עשתה לי ולא מצליח להפסיק לבכות. אני חושב על
הפעולה האחרונה, שנלחמתי בשביל מאור, שרציתי להנציח אותו,
שצעקתי שם בקרב...
"מאור!", דמיינתי אותו שם לרגע. הוא לא באמת היה שם. הייתה לי
מין פאטה מורגנה, הייתי במין כזה טריפ נורא מציאותי, רק בלי
סמים.

ואני יושב לי בסלון, בבית, ומסתכל על המשפחה שלי. לא יודע מה
קרה להם, השתגעו לגמרי... פעם, לפני כמה שבועות, היינו משפחה
שמחה ומאושרת, או לפחות נורמלית. אני ומאור היינו חוזרים יחד
מהצבא אליי הביתה. היינו יושבים אני והוא בחדר שלי, ולפעמים
שלי הייתה נכנסת ומתיישבת לידו, וסתם היינו אוכלים במבה
ומדברים. הוא היה מאוהב בשלי, אלוהים יודע למה... ילדה בת 15!
אחלה גוף (אני מדבר על אחותי...?!), אחלה אופי, חמודה לאללה,
אבל הוא החבר הכי טוב שלי. לא אהבתי תקטע שהם היו נמרחים אחד
על השני, כאילו לא שמים לב בכלל. ואז היינו הולכים לאכול
צהריים, היינו יושבים סביב השולחן הגדול שליד המטבח. לא היה
לנו חדר אוכל או משהו כזה, הייתה לנו דירה קטנה. שלושה חדרים,
סלון, שני חדרי שירותים ואמבטיות ומטבח. לא משהו רציני. היינו
יושבים שם, אבא שלי היה מריץ בדיחות על אמא שלי, שלקחה הכל
באהבה ולפעמים נעלבה. ואז בערב אני ומאור היינו יוצאים, תמיד
עם הדס. למועדון, או סתם לשבת בנאפיס, או בסטארבאקס. סתם איזה
משהו חביב, להעביר את הלילה עד לקטע שאני והדס הולכים להזדיין.
כשלא היו לנו קונדומים והיא הייתה ממש חרמנית ולא היה לה כוח
ללכת לקנות, היא איכשהו הייתה מסובבת אותי, שאני אגמור בחוץ.
חתיכת טמבלית. וככה עברו להם הימים; בבית הייתי עם שלי, מאור
והדס. בצבא הייתי נדפק.

איך שנאתי תפעולה ההיא. איך שאיבדתי את מאור התחלתי להידפק.
ליום אחד חזרתי הביתה כשהיינו בפעולה האחרונה. יום אחד, לילה
אחד. דווקא באותו יום מאור לא בא אליי, ושלי לא ישבה איתנו
בחדר, ולא ישבנו וצחקנו סביב השולחן בארוחת צהריים. מאור מת.
אפילו עם הדס לא הזדיינתי באותו לילה. הרגשתי כמו פאקינג
אימפוטנט. לא נראה לי גם שהיא רצתה. לפחות היא באה אליי וניסתה
להרגיע אותי, להוציא אותי מהדיכאון, לגרום לי לחייך. אהבתי
אותה על זה כל כך. הרגשתי הכי בטוח כשהייתי מניח את הראש על
החזה שלה, הנעים הזה. הוא תמיד היה חם, כאילו מחכה לי שאני
אבוא ואמשש אותו. ופתאום, באותו יום אחד, באותו לילה אחד, לא
יכלתי לשלוט על עצמי. הנחתי את הראש על החזה שלה ואת היד על
הבטן שלה. היא ליטפה לי את הראש ומחתה לי את הדמעה שזלגה.
והרגשתי את היד שלי לאט יורדת מהבטן שלה, מנסה לחדור לתוך
המכנסיים שלה, להרגיש את החום שלה. לא באמת רציתי להזדיין, רק
רציתי להיות הכי איתה שאפשר, להרגיש הכי טוב שיכלתי, אם
מסתכלים על הנסיבות. רציתי לעשות לה טוב כמו שהיא עשתה לי. אז
יד אחת נכנסה לה לתחתונים ופשוט הייתה שם, בלי לזוז, ויד שניה
מתחת לחזיה ממששת. והיא הסתכלה עליי, כאילו בהלם, לא מבינה מה
אני עושה. מה עשיתי כל כך נורא? אני אוהב אותה, היא אותי, למה
לא? פתאום אמא שלי דפקה בדלת.
"שחר, שחר, האוכל מוכן. בוא, בוא חמוד שלי, הכנתי לך מרק, תן
לאמא לפנק אותך ילד שלי," היא אמרה.
"עזבי אות...", נקטע לי המשפט באמצע על ידי הדס.
"אנחנו כבר באים, שלומית," היא הכריזה. כאילו רק חיכתה לרגע
הזה שאני כבר אעיף תיד שלי מהכוס ומהחזה שלה. לא הבנתי אותה.
הלכנו לשטוף ידיים ולהתיישב ליד השולחן. אכלנו תמרק של אמא
שלי, הכי טעים בעולם. היא הייתה מרסקת בטטות, גזרים, דלעת,
קישוא, כל מיני דברים כתומים וירוקים, והפכה אותם למין דייסה
כזאת, וזה היה טעים. איך אני מתגעגע למרק של אמא. הסתכלתי על
הדס כל הארוחה, אבל היא אפילו לא הסתכלה עליי פעם אחת. פתאום
היא החליטה שהיא הולכת. באתי לנשק אותה ליד המעלית, רק להגיד
לה להתראות, והיא נתנה לי נשיקה חפוזה והלכה. לא הבנתי אותה,
כזאת מוזרה.
"איזה מצבי רוח משתנים," חשבתי לעצמי.

באותו רגע החלטתי שנמאס לי מהכל. הלכתי לפנות את הכלים שלי ושל
הדס, שטפתי אותם, ונזכרתי איך אני ומאור היינו עושים את זה
ביחד. ביחד, לא כמו שני הומואים. היינו שוטפים והורסים הכל עוד
יותר - כמה שהיה מלוכלך קודם, עכשיו היה יותר מלוכלך, יותר
מגעיל, יותר ג'יפה, ואז אמא שלי נדפקה והייתה צריכה לנקות. לא
יודע, לפעמים ריחמתי עליה שהיא צריכה לנקות אחרי הבלגאן שלי
ושל מאור. ידעתי שהיא עושה את זה באהבה, כמו כל האימהות
בפרסומות של מאמא עוף או משהו כזה, שעושות הכל בשביל הבן החייל
שלהן, אבל ידעתי שלאמא שלי קשה. היא עבדה בשתי עבודות, שתי
משמרות ביום. היא הייתה צריכה לפרנס אותנו, איכשהו, למרות שאבא
שלי היה איזה מנהל אגף בחברת סטארט אפ. כאב לי עליה, שאחרי שכל
היום היא עבדה כל כך קשה בעבודה, היא צריכה לעשות משמרת שלישית
בבית.

פתאום הכל נשמט לי מהידיים, הכל נשבר. אני חושב שזה היה הקש
ששבר את גב הגמל. אמא התחילה להתעצבן, שאני אגואיסט,
"אגוצנטרי" לפיה. חושב רק על עצמי, על מאור ה"מחורבן" שלי,
לפיה. רציתי להוציא תאמ 16 ולהרוג אותה באותו רגע. עלק מאור
המחורבן. סתמתי לה תפה עם איזה צעקה ונכנסתי לחדר שלי. ארגנתי
תנעליים, תתיק, תרובה, רציתי ללכת לישון. האור בחדר שלי היה
מהמנורה. פתאום נזכרתי באיזה שיר שפעם קראתי, או שמעתי, "רואה
לך בעיניים," משהו כזה, כבר שכחתי של מי. היא כתבה שם שאור של
מנורה זה מלאכותי או משהו, כאילו היא בכלוב בלי אור יום. משהו
פלספני תחת, אבל באותו רגע הזדהיתי. הרגשתי כמו בתוך כלוב, בלי
חיים, בלי אהבה, בלי משפחה. תלוי בכולם, כשכבר אין במי להיות
תלוי. אור מסריח של מנורה. הביא לי יותר דיכאון. סגרתי תאור,
פתחתי חלון. לא היה לי כוח לצחצח שיניים באותו יום שבת בערב,
אז פשוט הלכתי לישון.

לפני שבועיים, בפעולה האחרונה שלי בג'נין, נלחמתי בשביל מאור,
הנצחתי אותו.
"מאור!", דמיינתי אותו שם לרגע. הוא לא באמת היה שם. הייתה לי
מין פאטה מורגנה, הייתי במין כזה טריפ נורא מציאותי, רק בלי
סמים.

איך היא עשתה לי... אני אפילו לא מת שבועיים, וכבר היא מזדיינת
עם מישהו אחר.