שוכב עכשיו, מכורבל בתוך הפוך בחוץ יורד גשם. נזכר איך פעם
היינו מדברים שיחות אל תוך הלילה, מכורבלים בתוך שמיכה, עד
שהטלפון נגמר - המריא הלב עד השמיים, הפוך הפך לקר, כי את כבר
לא היית שם. ועכשיו את שוב לא כאן איתי, לא מחזיקה לי את היד
מתחת לשמיכה.
ועכשיו קר, החום עבר. הגשם שוב יורד.
סרט ושמיכה בבית שרחוק מכאן. קרוב ליבך לשם עכשיו וחם מתחת
לשמיכה, חם לו, לזה שאיתך אל מול הטלוויזיה.
נסעת, האוטובוס דהר. אנשים מסתכלים מהחלון על הרחוב הרטוב, ואת
חושבת, עוד מעט חם לי, עוד מעט אני אצלו. והוא חושב, עוד מעט
הם ביחד, עוד רגע והיא כאן.
ונסעתי, אוטובוס עולה אל עיר מצהיבה. האנשים שלא עלו עליו
לעולם, עכשיו אולי ברחוב, ללא טיפה של מים, והיום חם. אש זוהרת
בזכוכית שבחלון. וחושב לי, עוד מעט חם לי, עוד מעט ואני מת. קר
לי בפנים מהדמעות שאת מורידה לי. וטלפון שמצלצל, קולך היה על
הקו ורק את לא בוכה עכשיו. ובסוף גם הטלפון שתק והגשם התחיל
לרדת. דמעותי זלגו על החלון.
ואני התכרבלתי בים דמעות, צף על איי דכאוני. ואת התכרבלת בבית
רחוק עם סרט וספל של מרק נמס ואהוב חדש שעכשיו את ליבך ממוסס
ומחמם אותך... מתחת לשמיכה מחזיק לך את היד. אני עוד מחזיק
לעצמי את היד, כדי שיותר לא תרעד. ואת, את כנראה לא תדעי זאת.
ישאר לך חם, שם. לתמיד.