ניר,
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה קרה, מתי התחלתי להרגיש כלפייך את
מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא יודעת אם זה היה לפניי או אחרי
שהכרנו, או לפניי שאמרת משהו או שכשצחקת או דיברת או חייכת.
ואולי דווקא היום הזה כל כך חשוב, כי מה שהיה לפניו היה לפניי
מאה שנה, ומה שהיה אחריו היה כל כך מחושמל בך.
אני לא יודעת אם הצחוק שלך עכשיו נשמע לי אחרת ממקודם, אני לא
יודעת אם העלים צהובים יותר או החיים ורודים יותר, אבל נדמה לי
שהכל כל כך השתנה..
כשאתה אומר מילה אחת אני מרגישה כאילו אני אהיה שמחה לנצח,
ומילה אחרת הורסת מגדלים בתוכי, פותחת בי בורות שלא ידעתי
שקיימים בכלל. הלוואי ויכולתי לדאוג שלנצח תהיה מאושר ובטוח.
אולי אני תמימה ואולי סתם חסרת הגנה, כמו פינצ'ר היסטרי שעומד
לבדו מול כל הרוע שבעולם הזה, ומול הפיתוי, הנוראי, האיום, של
להתאהב בך.
אי שם בתוכי אני באמת מאמינה שאני אוכל לגרום לך אושר יותר מכל
אדם אחר. רק תן לי לנסות.
אני אוהבת אותך.

דנה נירוונה


[טוב, ועכשיו הסבר קצרצר: זה מכתב שכתבתי עבור חברה שלי. היא
הייתה אמורה לתת אותו למי שהפך אחר כך להיות חבר שלה. זה היה
בקיץ, לפניי קצת יותר מאלף שנה. היא בסופו של דבר לא השתמשה
בו, ועבר מאז כל כך הרבה שזה לא משנה. קראתי לפניי כמה ימים
והחלטתי לשים כאן. דנה נירוונה=דנה גווארה:
http://stage.co.il/Authors/13463. וזהו :)]