ובחצות הלילה קמתי.
קולותיהם של מי שתגדל לקרוא להם אבא ואמא נישאו בחלל האוויר,
ושוב לא יכלה להעמיד פנים שאינה שומעת ושאינה שם כלל.
דעותיהם המנוגדת נקבעו בתחילת הימים, כך חשבה תמיד, ותמיד
העירו אותי משנתי. בעיניי עיוור נשמה נשימה עמוקה, התרוממה
וגיששה דרכה במורד המסדרון, אל אור המבטחים הדולק-תמיד
בשירותים. שעה קלה ישבה על מכסה האסלה, בוהה בכיור ובמראה
הקטנה שמעליו, מנסה לתפוס ניצוץ בעיניה הכבויות, הישנות עדיין,
לא רואה דבר באמת, סופרת את הדקות הקבועות עד שישתקו כבר. דעות
רדפו זו את זו במוחה, ולפתע הרפתה מהן, משלחת אותה אל החושך
שבחוסר האכפתיות. הקולות התנצחו בהן, עד שנשאר רק אחד ויבבה,
במעין דיאלוג עדין, ארוך, מוסיקלי כמעט. קולותיהם נדמו, נמוגים
אל תוך השטח המוגדר של לא 'כפת לי שהגדירה עם טיפקס במעמקי
מוחה. באנחה קמה, מורידה את המים על האסלה הריקה, מחזירה את
המזרק אל תוך הפיתול החד שבצינור הביוב, והלכה להעביר את
הלילה.