אתה מחכה כל החיים שלך לרגע הזה, לרגע כזה, שיבוא פעם בחיים,
שיהיה השיא של החיים שלך, שהכל יהיה טוב באותו רגע, ולמי איכפת
ממלחמות ופיגועים ואנשים רעבים בהודו. אבל למה להרחיק עד הודו
בעצם, מאנשים רעבים בישראל, כן גם פה יש אנורקסים שלא מבחירה..
והרגע הזה מסתבר להיות אחד הרגעים היותר מאכזבים בחייך, שמפיל
אותך לריצפה ומכריח אותך להתמודד עם המציאות, שכאן זה לא ארץ
האגדות, ולא תמיד הכל פה יהיה בסדר, וכן אנשים מתים ופיגועים
והכל פה מלחמה אחת גדולה, ויש פה אנורקסים, גם מבחירה וגם לא,
עד כמה אירוני שזה נשמע.
הרגע הזה, שהוא בעצם לא אמיתי, פנטזיה שגיבשת לך בראש מאז
ומעולם, נמצא בצד של המוח, אורב לך בפינה, זה הדבר שמציל אותך
כל פעם מחדש, נותן לך את הכוחות, ומזכיר לך שכן, בסוף הכל יהיה
טוב, יש תקווה למשהו, אסור להתייאש, והרגע הזה לא מגיע, כבר
הרבה זמן, אתה מחכה המון זמן, ואתה מגלה שזה לא יקרה, כי הכל
פה בולשיט, הכל זה מניפולציה של הפוליטיקאים לפני הבחירות או
משהו כזה, יגרמו לך להאמין בהכל, אם רק ירצו, כן, גם אם את
'שטוחה' ובחיים לא יגדל לך חזה, את יכולה לקחת את הגלולה הזו
ותוך יומיים את אורלי ויינרמן, אולי אפילו בלונדינית, את לא
יכולה לדעת, יש לגלולה תופעות לוואי, על חלק עלינו, על חלק
עדיין לא, אנחנו אומרים לך את זה, זה על אחריותך, אז אל תתפלאי
אם פתאום יש לך סרטן, אבל מה זה משנה, העיקר שתהיי כוסית
בלונדינית עם חזה נשפך וכל הבנים ירדפו אחרייך, כמה רגעים של
תהילה, זה מה שצריך, ואח"כ, תמותי מסרטן, או מאיידס, זה באמת
לא משנה, כי את תיזכרי כגיבורה שנלחמה במחלה אפילו שהיית סתם
אחת. ואתה רוצה להאמין, כי נמאס כבר לחיות בחרא הזה מיום ליום,
אז יש קצת דברים משמחים פה ושם, אבל הנה גם מיומולדת אתה כבר
לא מתרגש, למי איכפת, פעם הייתה זו חגיגה, הכנות מראש, שמחה,
ועכשיו, סתם עוד יום, אתה כבר לא הילד בן ה-6 שהכל נראה לו יפה
בחיים.
ואין גן עדן. אתה מגלה את זה גם פתאום, הכל נופל עליך בבת אחת,
אפילו שאתה לא מוכן, וזה ממש לא משנה לאף אחד אם אתה מוכן או
לא, כי זה החיים.

                             תתמודד עם זה!          

ואתה רואה אותם שמים אותו בבור ומכסים בחול והוא יישאר שם לנצח
אלא אם כן תוציא אותו אבל זה לא יקרה יגידו שאתה משוגע וישלחו
אותך לאברבאנל או משהו בסגנון ואתה מאוד בררן באוכל אז בטוח לא
תסתדר שם, אתה גם לא אוהב תרופות ושונא לבלוע כדורים אז ממש
עדיף שלא, מה גם שלראות אותו פתאום אחרי כ"כ הרבה זמן יהיה קשה
בפני עצמו, וזו גם גופה לעזאזל, אתה לא רוצה לראות גופה, נכון?
אתה מפחד, פחד מוות. מהמוות.
אז להתמודד איתו כ"כ מקרוב? זה לא יקרה.
אז אתה יכול פשוט להמשיך ללכת לעיר מוות הזו, שבנו במיוחד
בשביל המתים, ויש רחובות, ויש כיכרות, ויש עצים, ופרחים,
שכשילדים קטנים יבואו הם יראו שזה לא מקום כ"כ עצוב, ודי טוב
להם שם למטה, גם לך אמרו שטוב לו למטה, או שזה למעלה? אני כבר
מתבלבלת, כ"כ הרבה דברים אמרו, וזה כבר לא משנה בעצם. אז הוא
שמח? טוב לו? קשה לי להאמין שמישהו באמת שמח למות וטוב לו.
אתה מתייאש כבר, רוצה למות. רוצה להרוג את עצמך, ואז עולה
לאוטובוס מישהו עם מעיל שחור גדול ומכל המקומות מתיישב דווקא
לידך, ברגע הזה אתה רק רוצה לעוף מהאוטובוס כבר ותרד גם 10
תחנות לפני התחנה שלך, ומי זוכר שרצית להתאבד 5 דקות לפני זה
כשראית זוג מחובק ושנאת את עצמך שאתה לבד, וריחמת על עצמך,
ולמה אלוהים שונא אותך, אם יש בכלל אלוהים, אבל זה נושא אחר
לגמרי.
אלוהים, נושא נהדר לשיחה, במיוחד עם בנות, אתה מתפלסף, גורם
להן לחשוב שאתה חכם, אפשר לברבר בלי סוף, ואף אחד לא ישים לב,
כי כולם מברברים בסופו של דבר, כל הזמן. מברברים משהו על
משמעות, על קיום. על משהו.
"את נורא יפה", הוא אמר לה, ובעצם רק רצה זיון. כל הבנים רוצים
זיון. גם כל הבנות, אבל זה לא נשי להגיד את זה.
זה לא נשי לתקוע גרעפס. אבל למי איכפת? לנשיות? אני במילא לא
אוהבת אותן.. בובות ברבי חיות מהלכות על עקבים גבוהים שרק מבט
עליהם עושה לי פחד גבהים וסחרחורת. אין לי שום דבר נגד כוסיות.
שמישהו רק יביא לי את הבטן שלהן..
"תודה", היא ענתה, וחייכה. חיוך שופע בלונדיניות וחזה..
הם יוצרים לעצמם מסווה של אהבה, של רומנטיקה אולי אפילו, לתרץ
את עצמם כלפי חוץ, לעצמם, תירוצים. כל הזמן מתרצים. "עשינו
אהבה, לא זיון", חשבו בדרכם אל האורגזמה המיוחלת. אורגזמה, דבר
נהדר. בסוף הוא גם חיבק אותה, כדי שלא תתחיל לבכות ותזרוק עליו
נעל כמו זו מאתמול, אבל הפעם הייתה זו היא שהייתה מתה מרעב ולא
היה לה חשק להתחבק. נשים. עם מוזר. המין האנושי, מין מוזר.
מין. פאזל אנושי מדהים. גבר ואישה שנבנו בשלמות אחד למען
השנייה. יש גם עוד גרסאות, אבל הן פשוט מתוחכמות מידי
בשבילי..
לוליטה, את ילדה יפה ויש לך פוטנציאל, אמר המשורר. וגם הוא
בעצם רק רצה זיון.
עכשיו אתה כאן, מזיין את לוליטה, או סתם ילדה מסכנה בת 12
שתפסת ברחוב, ועכשיו אני כאן, מסתכלת, ולא כ"כ איכפת לי, כי
התרגלתי למציאות הזו.
ועוד דקה, מי יודע? אולי תשב בבית ותראה את דודו טופז ואולי
תתפוס אותי בפינה הבאה. ובעצם, למי איכפת?