תפסיקי כבר! כן, את, אני מדברת אלייך.
את, זאת עם החיוך המזוייף, הבגדים היפים, האיפור... בדיוק.
נו, את מפסיקה?
עומדת שם, עם הסיגריה (בשביל הפוזה כמובן), עם החיוך היפהפה
הזה מרוח על כל הפנים, ומעצבנת אותי.
למה?
תסתכלי על עצמך! אני פשוט... שונאת אותך! אותך, את הפוזה
שלך, ואת החברים שלך!
אני לא ממורמרת או משהו, טוב לי בחיים, ואפילו מאוד, אבל את
פשוט... מעצבנת!
מדברת איתי רק כשאת רואה אותי עם מישהו נחשב, שיועיל לך להתקדם
אף יותר בסולם החברתי, או כשאת צריכה שיעורים או עזרה בעבודה.

נמאס לי מאנשים כמוך, שכל כך אוהבים את עצמם שבעצם... אין מה
לאהוב.
איפה העומק? האיטיליגנציה? הסימפטיה??
שוב, אני מאוד אוהבת את עצמי ואת החיים שלי. אני אינטיליגנטית,
קצת יותר מרדודה, ואני חושבת שאני נראית לא-פחות טוב ממך. אז
למה אני לא מתנהגת כמוך? כי את מגעילה אותי.
מאיפה הזכות להתנשא מעל אנשים אחרים רק כי את יותר גבוהה, יפה
ושווה? כי את לא. פשוט לא.
הייתי יכולה להיות כמוך, בקלות, אם הייתי רוצה. אבל אני לא
רוצה.

(שוק)

כן כן, מה ששמעת. לא כולם רוצים להיות כמוך, למרות שזה לפעמים
נראה ככה.

די! נמאס לי לראות אותך נמרחת על חברים שלך, מנצלת אנשים אחרים
שהם קצת פחות ממך, ומתנהגת כמו שאת מתנהגת. מזוייפת. כי זה כל
מה שאת. וזה כל מה שאי פעם תהיי.
אז פשוט...

תפסיקי.