מתוך "האגדה על סוף הזמן"- כנראה שאין כל כך זמן לקרוא את
כל הסיפור כולו (הוא באמת קצת ארוך..) אז הנה קטע מתוכו, שנועד
להעיר את הדמויות מזמנם הקפוא..
(מוקדש לשתקנית המקסימה..) :)


סרגיי הוציא מתיקו ספר ישן שהיה כתוב בשפה שבה הוא דיבר והוא
פתח את הספר והקריא להם סיפור על איש נודד אחד שהיה לו דוב
מאולף. האיש אהב לספר ספורים וגם ידע ללהט בשבעה כדורים והייתה
לו תיבת נגינה שלצליליה היה הדוב רוקד וגם הייתה לו קרן יער
שכל מי שהיה שומע את קולה הרך והקסום היה נעצר וקופא במקומו
ושוכח מהכל ומקשיב. והאיש והדוב היו נודדים בין כל הערים
הגדולות ומציגים את מופעם בפני המוני בני אדם וכל מיני אנשים
היו מצטרפים אליהם ואחר כך עוזבים והם גם היו צריכים להתעמת עם
כמה אנשים רעים. וכך חלף לו הזמן ולאט לאט החלו להופיע כל מיני
מכוניות בדרכים שבהם היו האיש ודובו נודדים. בתחילה היו אלו
מכוניות גדולות ויפות שנסעו לאט ולא עשו הרבה רעש אבל ככל שחלף
הזמן הופיעו יותר ויותר מכוניות שנסעו יותר ויותר מהר והדרכים
הפכו לכבישים שהפכו לאוטוסטרדות. והאנשים שבתוך המכוניות מיהרו
ממקום למקום ונעשו עסוקים וכבר לא היה להם זמן לעצור ולראות
הופעות ברחוב של איזה איש זקן ודוב שרק יודעים ללהט בכדורים
ולרקוד לצלילי תיבת נגינה. וסרגיי הפסיק את קריאתו והראה להם
ציור כזה בספר שבו רואים את האיש והדוב כשהם מוקפים מכל עבריהם
בכבישים המהירים ובמכוניות הממהרות ומביטים סביבם בחוסר אונים.
ובסוף האיש נעשה זקן וחולה וכבר לא היה לו כוח ללהט בכדורים
ולנגן בתיבת הנגינה. הוא גם הפסיק להשתמש בקרן היער שלו חוץ
מפעם אחת אחרונה בלילה אפל וחרישי אחד שבו הם ישבו מסביב
למדורה והאיש סיפר לדובו את היפים שבסיפוריו ולאחר מכן נשף
בקרן היער הקסומה שלו שהפעם השמיעה את היפים והרכים שבצליליה
והצלילים האלו חדרו אל היערות שמסביב ושיתקו ביופיים את כל
חיות הלילה הפראיות ועצרו את הזמן מלכת. ולמחרת האיש הזה כבר
לא התעורר יותר. והדוב נשאר לבדו בעולם ובתחילה הוא נשאר ליד
חברו האדם במשך ימים ולילות שלמים עד שהגיעו לשם אנשים שגילו
את גופת האיש וניסו ללכוד את הדוב כי חשבו שהוא זה שהרג אותו.
והדוב ברח ולבסוף נכנס אל היערות הגדולים וניסה להתחבר עם בני
מינו, דובי הבר. אך הם התייחסו אליו כאל זר, כאל ייצור כלאיים
שבין החיה ובין האדם והוא היה חייב להוכיח את עצמו בדרכים
שונות ומשונות עד שבסוף הצליח. אך גם לאחר שנהפך לדוב יער פראי
ואצילי, הוא עדיין היה עוזב לפעמים את חבריו הדובים ונודד אל
קצה היערות עד להיכן שניתן היה לראות את כבישי האספלט והאנשים
הממהרים. והוא היה מתגעגע.
ואחרי זה הוא היה חוזר אל מעמקי היער כשמנגינת הקרן הקסומה
מלווה אותו ולצליליה היו עלי הסתיו נושרים אל הארץ ומתים...
השמש כבר הייתה קרובה לקו המים כשסרגיי סיים להקריא. כולם
שתקו. סרגיי סיפר להם שהספר הזה היה שייך לאמו והוא מלווה אותו
מאז ילדותו.
לואי, תורך.. אנה לחשה ללואי... לואי הביט לכיוונה וליבו החל
לפעום בפראות. הוא התרומם והביט אל כולם למרות שלא יכל לראות
אותם, נוסבאום שעישן לעצמו עוד סיגריה והסתכל על קו החוף,
סרגיי ששתק והיה מכונס בתוך עצמו ואנה שהביטה אליו, אל לואי
בעיניה הרכות והחולמות.. אני אדקלם בפניכם את השיר האחרון
שחברתי. הוא נקרא- האגדה על פיית הזמן והנסיך....
פיית הזמן החליטה למות ולהפוך את הכל לאפלולי וחנוט. זו לא
הייתה החלטה שבאה בן רגע וגם לא החלטה שתוכננה במשך שנים. אלא
דבר שהותווה עוד מראש כשבני האדם עדיין היו ישנים. פיית הזמן
החליטה שהגיע הזמן לשבות ולקחת עמה את כל השניות והדקות
והשעות. פיית הזמן כבר הרגישה זקנה. היא פשוט לא ראתה כבר שום
אור בקצה המנהרה..  ודבר החלטתה הגיע לכל אוזני הבריאה- לשמש
לכוכבים לשמיים ולהרים לאוקיינוסים ולאגמים ולגאיות וליערות
ולצמחים ולחיות. ולירח ולאדמה. ולבני אדם וחווה..  וכולם כולל
כולם קבלו את רוע הגזירה. וכולם ידעו איך למות בכבוד וכולם גם
ידעו בשביל מה. כולם חוץ מנסיך אחד שאהב נסיכה ושבכל ליבו ביקש
לקטוף לה כמה כוכבים במתנה. ולחבר עבורה שירים מהלב ולנחם אותה
כשכואב. ולהסתנוור מבוהק שיערה. ולקבל קצת אהבה.. אז הנסיך
החליט שלא לוותר והוא יצא בדרכו אל המכשף הזקן שהתגורר בצד
האחר. וכשהגיע לאחר תלאות וייסורים אינספור גילה לו המכשף על
שיקוי פלאי שיהפוך כל אחד שישתה ממנו לשיכור ויגרום לשותה
לשכוח את עצמו ואת כולם ואת כל מה שביקש לעשות ולשנות בעולם.
והנסיך יצא שוב לדרכו הארוכה להשיג את השיקוי הפלאי ולהעניק
אותו לפייה שהתייאשה וכך הוא קיווה היא תשכח מהכל ואף אחד לא
יצטרך לסבול.. וגם הדרך הזו הייתה רבת סכנות אינקץ והיא דרשה
המון חישוק שפתיים וחריקת שיניים וסבלנות של עץ. ובסופו של דבר
הניח הנסיך את ידו על השיקוי הפלאי ואפילו הספיק להגיע אל
הפייה ממש ברגע האחרון ולמכור לה 'סיפור' על 'מתנה' שהביא
במיוחד בשבילה שנייה לפני החידלון. הוא ביקש שתשתה את משקה
האלים שהביא (רגע לפני האחרית) כאות תודה על פועלה היקר מאז
ימי בראשית.. ופיית הזמן שבאמת עמדה לפני הסיום חשבה מעט
והסכימה בלב חפץ ואפילו לא היה צריך להזיע ולהתאמץ. אבל רק
בקשה אחת הייתה לה מהנסיך היקר.. שישב וישתה עמה את המשקה
הצונן והקר..  והנסיך חשב מעט והרהר רגע לעצמו והבין שאם יסרב
אז היא תחשוד מן הסתם בכשרות מתנתו. ואז הוא חשב על השמש והירח
ועל כל הכוכבים ועל הצמחים והחיות והשמיים וההרים. והוא חשב גם
על הנסיכה האהובה שנפרדה ממנו לפני שיצא בנשיקת סוכר ארוכה
ומתוקה.. ומייד הוא הסכים לבקשת הפייה ושניהם לגמו מן השיקוי
לגימה אחר לגימה. ולא עברה דקה והשיקוי פעל כמו שעון והפייה
שחכה לגמרי מכל הרעיון. ושקעה אל תוך אגם של ריקנות מתוקה
והתחילה לשיר שירים עליזים ולספור כוכבים ולבצע כל מיני
להטוטים ומעשי קסם כמו באגדה חביבה.. וגם הנסיך שכח את הכל. את
כל היקום שהציל כמו גיבור.. והוא שכח אפילו את הנסיכה זהובת
השיער שישבה בארמונה בנאמנות בל תשוער וחיכתה לו שיחזור..  וכך
הם מבלים שם בקצה היקום עד עצם היום הזה.. פיית הזמן הסנילית..
והנסיך היקר ההוזה.....
כמובן שלואי לא יכל לראות אך הוא ידע שאנה מחייכת אליו את
חיוכה המתוק.