(ההקראה אינה מלווה את הטקסט מתחילתו. יש ללחוץ על ההשמעה
היכן שהמילה (הקראה) מופיעה בתוך הטקסט)


אני זוכר את החיוך שהופיע על פניה כאשר ראתה אותי נכנס לשם,
שוב, בפעם השנייה באותו הלילה.  היה זה חיוך מסתורי, נבוך ומלא
עליצות כאחד.
היא הובילה אותי בחיוך הזה שוב אל החדר הקטן, האטום, המואר
באור צהבהב חיוור. הלכה וחזרה לאחר כמה שניות וסגרה אחריה את
הדלת.
התחלנו לפשוט את בגדינו
ואז לפתע נשמעו דפיקות חזקות על הדלת החיצונית. חברתה של יאנה,
שישנה על הספה שבחדר החיצוני, נעלה את דלת הזכוכית. להוציא את
יאנה וחברתה לא היה אף אחד אחר במקום הזה.
יאנה דיברה עם חברתה מבעד לדלת שלנו. היא אמרה לי כי בחוץ ישנם
כמה צעירים ערבים שרוצים להיכנס אך החברה שבחוץ אינה נותנת להם
כיוון שהשעה כבר מאוחרת.
היססתי מעט. הדפיקות החזקות המשיכו מדי כמה שניות וכך גם
צעקותיה של החברה  "לכו..לכו..סגור כבר..סגור.."
שאלתי את יאנה אם היא רוצה שאצא לחדר הכניסה. אולי הם יראו
אותי וילכו.. יאנה אמרה שעוד מעט הם יעזבו בעצמם אך הדפיקות
נמשכו.  אז התכופפתי, הוצאתי את הסכין הגדולה ממקומה והראיתי
אותה ליאנה. היא נבהלה מעט ואמרה שאסור להסתובב עם כאלו דברים.
השבתי לה כי היא צודקת וכי איני נוהג להסתובב כך בדרך כלל, אך
רק הפעם לקחתי עמי את הסכין הזו, על מנת שארגיש יותר בטוח.  
והנה פסקו הדפיקות הרועמות והשקט חזר. החזרתי את הסכין למקומה
ואז סיפרתי ליאנה על הבחור הערבי שראיתי במדרחוב, לפני כמה
ימים, שניסה למכור את מרכולת הצעצועים שלו והותקף באכזריות על
ידי צעיר יהודי. אמרתי לה כי איני מסוגל להבין את השנאה הזו.
את רגש האדנות הזו.  אמרתי לה כי אצלם יש אנשים רעים ויש אנשים
טובים ושקטים, בדיוק כמו אצלנו. למרות שלכאורה לא היה טעם רב
בדברים אלו, הרגשתי כי אני מוכרח לומר זאת.
(הקראה)
היום, כשאני נזכר בכך איני יכול שלא להרהר בחיוך במעגליות הזו
שבה חזיתי ולה הקשבתי. מעגליות בה צעיר רוסי מכה ומשפיל
באכזריות צעיר ערבי ואילו צעירים ערביים מאיימים על נשים
רוסיות.
איני יודע מדוע, אך גם את אותם צעירים הדופקים בחוזקה בדלת
ומבקשים להיכנס, אני רואה היום, ממרחק הזמן, בתור סימן, מקדים
ומאיים, לעתיד להתרחש כה בקרוב.

גם בזאת איני בטוח היום אך נדמה לי כי בשעה שהראיתי ליאנה את
הסכין שעמי ושאלתי אותה אם היא רוצה שאצא החוצה, ומייד לאחר
מכן בשעה שסיפרתי לה על אותו נער ערבי מסכן ועל הרצון העז
שנתעורר בי לעזור לו, בשעה שסיפרתי כל זאת נפקחו מעט עיניה של
יאנה והשתוקקות סמויה עטפה את פניה וניבטה מאותן עיניים
יוקדות.

ואז זה החל...

קסם אפל וטהור חדר אל החדר החנוק, והשתלט עליה והיא בתגובה
השתלטה עליי.    
אפילו לא שכבנו
אולי התעלסנו רק במגע העור החמים
נשכבתי עירום על גבי ואילו היא נתיישבה מעלי, עירומה גם כן
והיא לקחה בידיה את שפופרת השמן וטבלה אותנו, את שנינו, בנוזל
הקריר והכה נעים למגע. ולאחר שסיימה למשוח את בטני ואת אגני
ואת בטנה שלה, היא החלה במסע הטירוף הפלאי הזה, והכניסה אותי
אל תוך מערבולת החושים החייתית שלה כאשר חיככה את בטנה הרכה
בבטני שלי ובמה שלמטה ממנה, בתנועות קלות שאט-אט הלכו ונהפכו
לתנועות מלאות ופראיות.
ואני מיהרתי לטבול את ידי באותו שמן מזוכך והעברתי את ידי שלי
בין רגליה הפסוקות וכך נגענו זה בזו ונצמדנו זו אל זה, בפראות
רכה ובעדינות מטרפת, ואני נאנקתי והיא גנחה והרימה את ראשה אל
שמי הלילה הבלתי נראים ועצמה את עיניה הבוערות והסופה באה בכל
עוצמתה ועטפה אותנו בתוכה, וברקים רועמים נשמעו ורעמים בוהקים
נראו ורוחות צהובות, חמות ומחניקות, שהגיעו היישר משערי
הגיהנום, שרקו בחוזקה מצדדינו,  והכל סביבנו נטלטל ונרעד
והאדמה פתחה את פיה ובלעה אותנו אל תוך החשיכה החמימה והמתוקה,
ומשם הושלכנו בטיסה אל שמי הארגמן הבוערים ואל ענני הקטיפה
הרכים
ולבסוף היא צנחה אליי וטמנה את פניה המתנשפות בכתפי וגופינו
המיוזעים והלאים נתאחדו והיו למקשה בשרנית אחת
והתחבקנו, ואולי אפילו התנשקנו
והנה גם לילו האחרון של העולם הגיע לבסוף, לסיומו.

לא, איני זוכר כמה זמן נמשך המסע הזה.  עשרה רגעים...עשרים...
הרי כשאני מביט על כך היום זה אכן נדמה כאילו וזה היה הנצח.
כאילו והזמן קפא והלילה עצר והעיר האפילה חדלה מלנשום.
כאילו והכל מסביבנו פסק ורק אני והיא, אני ויאנה, נשארנו
לאהוב


כל כך רציתי לראות אותה שוב. אמרתי לה שאחזור בהקדם האפשרי.
הבטתי בעיניה היוקדות שכעת נראו רגועות ושלוות יותר.  אפילו
ביקשתי ממנה כי לא תיעלם לי סתם כך.  אני חושב שביקשתי ממנה,
בכל אופן.
ואילו היא חייכה חיוך עצוב וכנראה אמרה לי שהכל יהיה בסדר, או
שאנהג בחזרה לבית בזהירות, או משהו דומה.


קטע ליווי:  the host of seraphim מתוך BARAKA