שני זוגות ידיים חזקות תפסו אותי בזרועות, וסגרו עליי באחיזה
נוקשה, כואבת. הרגשתי את זרימת הדם לידיים נחלשת, ורציתי לצעוק
לעזרה, אבל איכשהו הבנתי שזה חסר טעם. המסדרון החשוך, הארוך,
הואר לסירוגין באור לבן, סטרילי, וכל צעד בו הדהד לקילומטרים.
לא ראיתי בכלל מי מחזיק אותי, אלה באותה המידה יכלו להיות
זרועות מכניות, אבל יכולתי לשמוע התנשפויות. לבסוף פנינו שמאלה
לחדר חשוך, שבמרכזו עמד שולחן עץ נמוך, ולידו כיסא בי"ס כזה,
שעבר עליו הרבה.
הושיבו, או ליתר דיוק, זרקו אותי על הכיסא, וכפתו לי את הידיים
למשענת. משום מה ברור היה לי שזו לא התגשמות של פנטזיית
סאדו-מאזו כמוסה, של איזה בנאדם חולני. מדלת שניה, בצידו השני
של החדר, נכנסו שניים - גבר ואישה, בגיל העמידה, לבושים
בהידור. הם נשענו על השולחן, ורכנו אליי.
- "אז אתה רוצה לספר לנו מה בדיוק הבעיה, חמוד?" אמרה האישה,
בקול מתקתק.
- "אין שום בעיה," השבתי אינסטינקטיבית.
- "אני חושב שכולנו יודעים שזה לא נכון, נכון?" הוסיף הגבר
בקול מתגלגל.
- "לא תוציאו ממני שום דברן בחיים! רק שם, כיתה, ומספר
תלמיד!" צעקתי, חדור רוח קרב.
- "חבל, באמת חבל שהכל חייב להיות כל כך מסובך אתך. הייתי
חושבת שדווקא אתה מבין את ההשלכות הפסיכולוגיות העמוקות שיש
להתנהגות ה... הבדלנית הזו שלך," הוסיפה האישה.
- "לא השלכות ולא נעליים! אתם מנסים לשבור אותי, עכשיו אני
נזכר! אני לא אומר לכם כלום! אני לא אומר לאף אחד כלום!!!"
התעקשתי.
- "באמת, די. השקרים האלה אולי עובדים על זרים, אבל אנחנו
מכירים אותך טוב. יש לנו גם מקורות אחרים. לא דאגת להשמיד
ראיות."
- "כן. מתישהו תהיה חייב לספר. אתה כבר עכשיו מתחיל לאט
להשתגע. 'לאבד את זה', כמו שאתם אומרים. המחסור בשינה, העצבים,
בעיות הריכוז... השפעתם ניכרת בפניך." הקול שלה היה מרדים,
מבטיח, אימהי אפילו.
- "לא! לא ולא! לא, לא, ועוד פעם לא! אני נורמלי, נורמלי
לגמרי. לא תצליחו לשטות בי, לא שוב! לא מילה אחת נוספת!"
סיננתי.
- "אני חושבת שאתה עומד להיווכח שאף אחת מהצהרותיך אינן
מדויקות. עד עכשיו היינו גמישים אתך, הנחנו לך לעשות כאוות
נפשך, אבל אין תוצאות. ואני צריכה תוצאות. לכן... אוי, אני לא
יכולה. תאמר לו אתה." היא רמזה לגבר שיתקרב, והיא עצמה נבלעה
בפינה חשוכה.
- "כן, כמו שעמיתתי המכובדת כבר ציינה בפניך, הגיע הזמן
לעליית מדרגה. אז אנחנו שולחים אותך לשבוע בחדר, ואז נתראה
שוב. כמובן, כשנתראה שוב, אתה כבר לא תזכור שום דבר מכל מה
שקרה פה, אבל עד אז אתה כבר תפעל כמצופה, אנחנו מניחים, ותספק
לנו את כל מה שאנחנו צריכים. ואפילו יותר מזה." הוא אמר, ובצעד
שקט יצא מהחדר.
- "הא! אני הוא זה שניצח! אני הוא זה ששרד!" צעקתי בקול שבור
לכיוון הדלת הסגורה.
ואז שני זוגות הידיים המוכרים נשלחו שוב מתוך החושך, התירו את
הקשרים, וגררו אותי אל מחוץ לחדר, וחזרה למסדרון. הפעם הטיול
במסדרון נמשך יותר ממקודם. עוד פלורסנט ועוד פלורסנט, המסדרון
סירב להסתיים. לבסוף הגענו אני ומלווי החזקים, לדלת ברזל
גדולה, שעליה היה חרוט בגדול: 'תא מספר 00001 - בידוד מקיף
וטיפול בפרוזה'.
המושג חדר בכלל לא מתאר את מה שהיה שם. זה היה חלל תחום, חדר
זה מחמאה בשבילו. חלל חשוך, כל כך חשוך שגם שאחרי שהעיניים היו
אמורות להתרגל, עדיין לא ראיתי כלום; חלל מרופד, כל סנטימטר -
לפחות הרצפה והקירות, רופדו בכריות עבות; חלל שקט, שקט כמו
קבר, ואפילו כשדפקתי בכל כוחי על הקירות, לא שמעתי צליל; וחלל
חסר ריח, גם לא ריח של ניקיון, פשוט אין-ריח. ובחלל הזה ביליתי
זמן. כמה זמן? אין לי מושג. ימים, לילות, שעות, דקות, כולן
התערבבו לרגעים חסרי הגדרה. רגעים של הרהור, רגעים של בדידות,
רגעים של שכחה מוחלטת. לא הרגשתי רעב, צמא, עייפות, כאב כלשהו
או צורך מציק. רק אני, והחושך, והשקט.

לאחר כמה 'רגעים' ארוכים כאלה, אני לא יודע בדיוק כמה, הרגשתי
את החושך והשקט מטפטפים לי לתוך הלב. ובדיוק כשחשבתי שאני כבר
אדבר לעצמי וזהו, נפתח בתקרת החדר פתח, ומתוכו אור לבן זרם
פנימה, והוחזר בפראות מהקירות, שכפי שעכשיו ראיתי, היו לבנים
לגמרי. כמעט והסתנוורתי, כיסיתי את העיניים עם היד, וכשהצצתי
ראיתי ששולחן עגול קטן מורד לתוך החדר. על השולחן היתה מנורת
שולחן, שלושה עטים שחורים, ושתי דפדפות. הכל התחוור לי פתאום,
הבנתי על מה דיברו הגבר והאישה, אז. אבל כבר לא היה לי אכפת.
כבר לא זכרתי כלום. התיישבתי, וכתבתי.