נכנסתי פעם בטעות לחדר השינה שלה, והרגשתי כאילו שנכוויתי
באש.
אין דלתות בבית הזה, אבל יש לחיים סמוקות, יש שיער שחור
שמשתחרר מהגומיה. יש אישה צעירה שפתאום חוזרת לסלון כ"כ יפה
אחרי שכל היום היתה כבויה ומשועממת. איזה חומר דלק נשרף שם
בבית ולא כלה לעולם.
היא אף פעם לא סיפרה לי על מה שקורה עם בעלה, רק אמרה אם קשה
או קל, אם הוא מספר או לא. אף פעם לא סיפרה לי מה קורה ביניהם
בחדר המיטות, כפי שכולם מספרים לי, וקצת נפגעתי, למה היא לא
נפתחת אלי. וגם אמרה לי פעם "אני לא יכולה להקשיב לבעיות שלך
עכשיו, אני צריכה להקשיב לבעיות שלו" - ונפגעתי יותר.
ויום אחד שהייתי אצלה היא ניהלה את בעלה, כאילו כלום. הוא עבד
10 שעות ואח"כ נשלח גם להביא את הילדה הגדולה מההורים ולתלות
כביסה. ואני לא הבנתי, לא הבנתי איך הוא מוכן שירדו בו ככה,
ואיך הוא לא עייף ולמה הוא לא מוחה. "אני מניקה" היא אמרה לי,
"אני עובדת הרבה יותר קשה ממנו" ולא הסכמתי לקבל ולא הסכמתי
לראות את נקודת השוויון ביניהם, את חלוקת העבודה המושלמת, כי
אצלי בבית יש אבא שאפילו להחליף נורה לא יודע, ואת הבת שלו הוא
לא הביא אף פעם מההורים של אשתו כי הוא פשוט היה נעול בעבודה
כל היום, מסתגר במרתף שבו הוא מקפיא את החולים שלו ואת רגשותיו
(אני מכין אותם לעולם הבא, הוא אומר וצוחק ופותח את מדור
מודעות האבל בעיתון) - בורח מאשתו שגם אותה הקפיא (או שהיא
הקפיאה אותו, לא אדע), בורח מעצמו, בורח מהרגשות שלו ומהילדה
שלו (משתיהן, רק שלשניה לא אכפת) ולא הבנתי. לא הבנתי מה קורה
שם בבית.
וערב אחד שישבנו ולמדנו שוב כמה בנות לאיזה מבחן שלא אזכור
אותו עכשיו. נכנס הבעל הביתה ושוב הונחתו הוראות על ראשו ושוב
השתתפתי בליבי בצערו ואז היא נעלמה לרגע, אולי לרבע שעה, ואני
הלכתי לשרותים כי צריך מדי פעם. והדלת היחידה בבית, פרט לדלת
שדרכה באים לבקר ששומרת את מי ששונא בחוץ ומכניסה את רק את מי
שאוהב, היא דלת השרותים שנמצאת בדיוק מול פתח חדר השינה. אין
נייר טואלט אני צועקת מבפנים ובתמורה קיבלתי את כל הקופסא.
וכשיצאתי ובידי החבילה שאני עומדת להחזירה למקומה. פסעתי בטעות
פסיעה אחת אסורה אל פתח חדר השינה, אל חדר השינה שאין בו דלת
שבאותו יום שאלתי אותה, איך הם עושים בו אהבה ושוב לא קיבלתי
תשובה.
הבעל עמד בפתח החדר עם התינוקת בזרועותיו והושיט את ידו לקבל
את החבילה, והיא מתגלגלת על המיטה עם הבת הגדולה וצחוק עלה מן
החדר ומשהו אחר שאני לא מכירה.
ופסעתי פסיעה לתוך חדר השינה ונכוויתי. פשוט חטפתי כוויה. אמנם
אין דלת אבל ברצפה היו שוקורים ובאוויר ברקים. קפצתי אחורה
כנשוכת נחש ולא הבנתי מה קרה. באמת שלא הבנתי רק ידעתי שאין
מקומי שם וברחתי.
ואחרי רבע שעה היא חזרה אל הסלון, כל שערה סערה, הלחיים
ורודות, הקול מצלצל בחדווה.
והסתכלתי עליה, על הבחורה שיש לה פנים חמודות אבל היא לא יפה,
לא כמו שחושבים שיפה צריכה להיות, והיא היתה כ"כ יפה, כ"כ
קורנת, כ"כ אחרת. וחזרנו ללמוד וזה לא כבה.
והבעל המשיך לעשות את עבודות הבית, והשכיב את הילדה כי זה
תפקידו, אבל פתאום זה היה כ"כ טבעי וברור שכך זה תמיד צריך היה
להיות וכך זה יהיה והיה.
ובלילה התהפכתי על משכבי ולא הבנתי את התבערה ורק שסיפרתי
לנעמי, פתאום התחלתי להבין מה קרה.
ראיתי אינטימיות שאין בעולם, שאף פעם לא ראיתי קודם, שלא
חוויתי ולא ידעתי בכלל שאפשר, לא אצלי, לא אצל הורי ואפילו לא
בסרטים, וככה, אבל ככה בדיוק, רק עם משתתפים אחרים אני רוצה.
בשניה הזו הקטנה ראיתי עשר שנים של אושר ושל אהבה, ראיתי
שיתוף, ראיתי רצונות שנאמרים ולא רק מצפים שיקראו אותם מראשך,
ואיך לא אדע ליישם אבל יש, זה קיים ואפשר ומסתבר שפעם גם הוא
לא ידע והיא זו שהראתה ולימדה.
ויום אחרי זה אמרתי תודה, והיא לא הבינה ואמרה "על מה?", אז
הסברתי והיא רק חייכה.