יש אותם בכל כיתה. יש תמיד את הילד השמן בכיתה, אפילו אם הוא
לא באמת שמן, הוא פשוט קצת יותר גדול מהאחרים. יש תמיד את
ה"מגודל", אפילו אם הוא לא "מגודל", הוא פשוט יותר גבוה
מהאחרים. ויש את המקובלים, יש אותם בכל כיתה, אך לא כולם זוכים
למעמד אצילי זה, יש את ה"לא מקובלים", היצורים האלה, החפצים
האלו. אבל הסיפור הזה הוא לא עליהם, הוא על החצי מקובלים. מי
זה החצי מקובלים? זה הילדים הכי פחות מקובלים מתוך המקובלים.
כשיוצאים לאנשהו, הם ידעו לאן יוצאים, אבל אחרונים. כשמישהו
נפרד ממישהו, הם ידעו על זה, אבל אחרונים. ככה זה היה להיות
חצי מקובל, מקובל, אבל רק חצי מהמלכות. הילדים האלה ראו את
העולם בצורה שונה, הם ראו בתוך הכיתות קבוצות, הם ראו מעמדות,
הם תמיד הרגישו את האכזבה שמחכה להם מעבר לפינה בדיוק כשהם
מפתחים תקווה חדשה לגבי איזה נערה או נער. הכיתות היו מחולקות
לקבוצות בעיניהם, היה את הקבוצה המקובלת, הקבוצה של המתבודדים,
האלה שהיו סגורים בתוך עצמם, בתוך מעגל משלהם, וכמובן חבורת
המופרעים.
החצי מקובלים היו יפים, אבל לא מספיק, וכשזה לא מספיק בשביל
המין השני, זה גורע מהביטחון העצמי, וככל שיש לך ביטחון נמוך
יותר אתה נראה "פחות" יפה בעיני אחרים, זה סוג של מעגל ללא
סוף, שגורר אותך למטה, חור שחור שלא "אי מקובלות".

נאור היה אחד מהחצי מקובלים. הוא תמיד ניסה להתחיל עם בחורות,
אבל משום מה לא הלך לא, כנראה שהוא היה חצי, לא מספיק, 50
במבחן. כשהוא ראה שהוא לא מצליח הוא נכנס לתוך המעגל הידוע
שלנו, והתחיל להידרדר. כמובן שהוא ניסה להיאבק במעגל כמו כל
שאר החצאים, אבל הוא היה מקרה מיוחד, הוא התחיל לכעוס ולהתעצבן
על העולם, למה הם לא יכולים לקבל אותי כמו שאני? הוא ראה את
הכשלונות שלו במהלכים חוזרים, וכל פעם זה כאב מחדש. אך הוא לא
הראה את העצבנות שלו, שבאה עם תיסכול, עצבות, זעם, וכל שאר
הרגשות הדומים..., כי אם הוא היה מראה כל פעם את מצב הרוח
האמיתי שלו, הוא היה מוצא את עצמו מחוץ למעמד האצולה, ובזה הוא
ממש לא חשק.

תמי הייתה גם חצי מקובלת, באותו מצב של נאור. לאחרונה היא עברה
לקבוצת המופרעים, אולי כדי לקבל יותר תשומת לב, אולי כדי
להרגיש שייכת, ואולי סתם כי היא באמת הרגישה שמקומה שם. אבל
הסיבה שבגללה עברה תמי לקבוצת המופרעים לא ממש עניין את נאור,
היא לא התנהגה כמו מופרעת, ולא ניסתה להיות אחת כזאת. יצא להם
לדבר הרבה פעמים מקודם, ובפעמים כשהם דיברו למשך זמן ארוך, הוא
הרגיש שלא היה צורך במסכה שלו, במסכה שעוצרת את העצבנות
והתסכול שלו, הוא הרגיש פתוח איתה. אבל הוא לא הבין באותו הזמן
איך הוא מרגיש כלפייה, אולי בגלל שאף פעם לא חווה אהבה אל
מישהו או ממישהו (אולי הוא היה דלוק על איזה בחורה, אבל לא
מאוהב), הוא אף פעם לא חשב עליה כידידה טובה שלו או חברה שלו.
אתמול, היה יום מתסכל ומעצבן יותר מהשאר בשביל נאור. הוא
וחבורת האצולה המלכותית של הכיתה יצאו לבית קפה באזור כדי
לפגוש חבורות אצולה אחרות. ככה זה היה לעיתים קרובות. הוא ראה
את כל האנשים מדברים בעליצות על כל נושא, בחופשיות מעצבנת,
כולם הרגישו כל כך נינוחים עם עצמם, חוץ מהילד הזה שם. למה הוא
נמצא בצד ואף אחד לא מדבר איתו? למה אף בת לא ניגשת אליו כדי
לדבר? אולי הבת הזאת שמתקדמת לעברו? לא, היא הלכה להזמין עוד
קפה... ככה זה היה היום, ככה זה היה כל פעם. ואז מבלי לחשוב
פעמיים, הוא החליט שהוא הולך הביתה, נמאס לו מהכל! הוא לקח את
הדברים שלו, ופשוט התחיל ללכת הביתה, אבל אף אחד לא עצר אותו,
אף אחד לא ביקש ממנו שישאר עוד קצת. הוא לא הרגיש שייך.
כשהוא הגיע לבית שלו היה כבר 2 בבוקר, והפעם הרגשת התסכול
השתלטה ראשונה עליו, אבל אחר כך, כצפוי, בא גם הזעם והכעס, על
העולם, על הילדים בכיתה שלו. הוא התחיל להעיף דברים מהשולחן
שלו, מבלי להתחשב בהם, זה היה שעורי הבית שהוא הכין? מה זה
משנה... הוא היה חייב לפרוק את הזעם שלו, הוא לקח את הדבר שהיה
הכי קרוב ליד שלו, במקרה דף, וקרע אותו בצורה ברוטאלית. חתיכה
מהדף נפלה לריצפה באיטיות מרגיזה, קחי את הזמן, זה בסדר. הוא
לקח גם את החלק שנשאר לו ביד מהדף, והתכוון לזרוק את זה מהחלון
או לעשות משהו אלים אחר כנגד הדף חסר הישע, אבל הוא עצר. על
החתיכה שהוא החזיק היה כתוב את השם תמי, ואת מספר הטלפון שלה,
כנראה שהוא קרע את רשימת הטלפונים. הוא לא ידע באותו רגע למה
הוא עשה את זה, אבל הוא פשוט לקח את הטלפון וצילצל אל תמי.

תמי יצאה מהמקלחת עם הפיג'מה החדשה. לא כאילו שזה משנה, אף אחד
לא יראה במילא את הפיג'מה. היא סגרה את כל האורות בבית והלכה
לכיוון החדר שלה. כבר 2 בלילה, מאוחר! למה לא הלכתי לישון
מוקדם יותר? היא כיסתה את עצמה בשמיכה וכמעט נמוגה אל תוך עולם
החלומות שלה, אבל אז צילצל הטלפון. היא יצאה מהמיטה בעייפות
והרימה את השפורפרת.
"הלו?" היא אמרה בקול עייף.
"אה..היי...זאת תמי?" אמר קול מהצד השני.
"מדברת" אמרה תמי, עם קול הרבה יותר ערני.
"היי...זה נאור...מה נשמע?"
"הכל בסדר, אתה יודע מה השעה?!" אמרה בטון קצת כועס, למרות
ששמחה מאד כשהבינה שזה נאור שהתקשר.
"אהה...מצטער..." אמר בהיסוס
"לא, זה בסדר!" אמרה תמי, ולאחר היסוס קל "אני שמחה שהתקשרת!"
"אני חייב לבוא אלייך!"
"מה?" אמרה בתמיהה
"אני יכול?"
"אבל אתה..."
"אני יכול?!" חזר נאור על שאלתו
"אוקיי, רק אל תצלצל בפעמון, ההורים שלי ישנים, ותנסה להיות
בשקט!".
כנראה שבסוף מישהו יראה את הפיג'מה החדשה שלה בכל מקרה.

נאור ניתק את הטלפון והחליף בגדים. תמי הייתה במרחק 10 דקות
הליכה, אך נאור לא הלך לשם, הוא גם לא רץ לשם, הוא נתן ספרינט
לשם!

תמי שמעה 3 דקות אחרי שהיא ניתקה את הטלפון דפיקה חלשה בדלת,
זה בטח נאור, היא בדקה את עצמה במראה, ואז הלכה לפתוח את הדלת,
ושם עמד נאור. היא סימנה לו ללכת לכיוון החדר שלה ולשמור על
השקט.
"עכשיו אתה יכול להסביר לי למה אתה רצית לדבר איתי בשעה
כזאת?"
והוא שפך הכל, הוא נתן לה לנחם אותו, הוא סיפר לה הכל, ושתיהם
דיברו למשך שעות, הם דיברו על הכל.
"את לא יודעת כמה זה כיף לי לדבר איתך! אני מרגיש עכשיו הרבה
יותר טוב, ואני מקווה שזה בסדר שבאתי בשעה כזאת..."
"תבוא כל יום" אמרה תמי בחיוך רחב, בחיוך של אהבה.
ואז קרה משהו, אף אחד מהם לא הצליח לזכור מה, אבל קרה משהו
לשנייה אחת, שנייה אחת ששינתה את החיים שלהם. אחרי השנייה הזאת
הם היו עטופים אחד בשני והתנשקו בלהט.

הם אהבו זה את זה. הם היו שני חצאים, ושניהם ביחד הרכיבו שלם,
הם היו מקובלים לגמרי בעולם משלהם.