ורד שלי איך הלכת?
את היית האור של חיי. ילדה יפה היית עם תלתלים חומים ועיניים
בהירות שתמיד נצצו בשמש. תמיש חשבת שאת מכוערת אבל היית
יפייפיה אמיתית. את היית הדבר השפוי ביותר בחיי ואין לך מושג
כמה אני מצטער על אותה נסיעה ללונה פארק...
בת 5 היית במותך, בת 5 בלבד! אין זה פייר למה ה4 לקח אותך ולא
אותי?! ועכשיו אימא ויאיר לא יכולים להסתכל לי בעיניים הם לא
אומרים אבל אני יודע, מאז ההלויה העיניים של אימא כבויות ושל
יאיר מאשימות. אני יודע שהוא מאשים אתי במותך. ורד שלי את
זוכרת שהלכנו לפארק ורצית לעלות על הסחרחרה? זוכרת? , זוכרת
שרצית לצבוע את שערך לזהוב כמו גל וגלית התאומים מהגן? ובסוף
במזל התחרטת והחלטת לשמור את שערך כמו שהוא זוכרת?
זוכרת את הברית שלנו שכרתנו ביום שבו אבא מת? את היית בת חצי
שנה ואני הייתי בן 11 כרתנו שתמיד תמיד נישאר ביחד ולא נעזוב
וקיימנו את הברית טוב עד היום, ועכשיו בגללי הלכת! אני נישבע
לך שלא ראיתי את המשאית מתקרבת! נישבע!!! עכשיו אני לא יודע
איך אני אמשיך בילעדיך את היית המשפחה הארונה שלי ועכשיו אני
לבד בעולם....
אימא שפוטה של יאיר ועכשיו אני לא יכול להתקרב לגידי אפילו.
ביחוד כי הוא הבן של יאיר.
אני חושב להצטרף אליך ככה לא תייהי לבד ונוכל להיות שלושינו
למעלה בשמיים עם אבא, הסתכלתי על הסכין והוא ניראה מזמין אותי
אליו, היה נידמה לי שהוא לוחש את שמי, לקחתי אותו וקירבתי אותו
לפרק ידי ואז ניזכרתי שאת תמיד שנאת דם אפילו כשחלקת ונישרטת
סגרת את העיניים כדי רק לא לראות את הדם
הפלתי את הסכין על הריצפה והוא השמיע בום חלול
לקחתי את החגורה ו.....


עכשיו אנחנו ביחד בשמיים
אני, ורד ואבא