בגן החיות שלנו היה שד כלוא. CAGED DEMON בלעז. הוא היה חלק
מהמשפחה הגדולה של החיות שהיו לנו כאן, אבל בו היה משהו
מיוחד.
כדי שתבינו, אני אסביר לכם קצת על השד הכלוא: השדים הכלואים הם
חיות מאוד נדירות ואכזריות. שמן בא להן כיוון שהן תמיד נמצאות
בכלוב. אף אחד לא יודע בדיוק מאיפה באה ההתפתחות האבולוציונית
המעניינת הזאת, אבל למרות שנראה שלא נוח להם שם, הם אף פעם לא
בורחים. לשדים הכלואים האלה קשה מאוד להתקרב, הם יורקים אש
ומתנהגים באגרסיביות כלפי כל דבר בסביבתם, והתכונה שהכי
מאפיינת אותם זה חוסר ההשלמה שלהם עם הכלוב.
אבל מה שמיוחד בשד הכלוא הספציפי שאנחנו מדברים בו זה זה שהוא
היה השד היחיד בעולם שנולד בשבי. הוא נחקר ע"י מדענים, שבחנו
איך הכלוב גודל מסביבו, והצליחו ככה קצת להבין יותר את השדים
האלו.
הדבר השני שהיה מיוחד בו, נבע מהדבר הראשון. הוא היה השד היחיד
שהשלים עם הכלוב שלו. וככה הוא חי לו, מעביר את הזמן ברגיעה.
יום אחד, שהיה רגיל כמו שאר הימים בגן, הגיעה לגן החיות אישה.
אישה רגילה, לא נאה במיוחד, לא בולטת במיוחד, תמצית
הבינוניות.
אבל דבר אחד בה היה שונה- כשהיא הלכה והסתכלה על החיות הכלואות
בכלובים, היה לה מין מבט כזה בעיניים, פחד, כאילו היא זאת
שכלואה ולא החיות.
וככה היא עברה מכלוב לכלוב, צופה בחיות, עד שהיא הגיעה לכלוב
של השד הכלוא. כשהיא ראתה את השד הכלוא, הוא הסתכל לה ישר
בעיניים, והיא השיבה לו מבט, ועל שניהם נחתה רגיעה, מין הבנה
משותפת.
ברגע, לפני שמישהו הצליח להבין מה קורה, פרץ השד את הכלוב שלו,
מנפנף את הברזלים כאילו הם כלום, מסתער לעבר האישה.
הוא רכן מעל האישה, שנפלה ונשכבה, והביט עליה, ואז נגס בה, ליד
הכתף. האישה לא צרחה ולא נבהלה, היא פשוט נגסה בו בחזרה, וככה
הם שכבו שם, נוגסים אחד מהשני, במין מערכת סימביוטית מוזרה,
מתקיימים אחד מהשני.
ולסיפור הזה אמור להיות סוף טוב, אבל מה לעשות ששד כלוא ואישה
כלואה לא יכולים להזדווג.