אישה פוגשת באיש.
פתאום.
יום אחד היא רואה אותו מונח במשרד. חדש. מפתיע. כמו ספר שטרם
נגעה בו יד אדם וריח הדפוס עולה ממנו, באמצע ערימת ספרים
מצהיבים, משומשים.
איש פוגש אישה.
פתאום.
יום אחד הוא רואה אותה נכנסת למשרד, ומביאה איתה את השמש והאור
שבחוץ אליו פנימה.
איש ואישה נפגשים.
אישה מתקרבת לאיש.
לאט.
אחרי חודשים של לבד, חודשים של תחושת חנק אין סופית, הוא פותח
לה חלון.
והיא מתחילה לנשום. ולדבר. ולשתף.
איש מתקרב לאישה.
בעדינות.
אחרי שנים של חוסר אונים, שנים שאין עם מי לדבר, פתאום יש.
איש ואישה מתקרבים.
אישה מתאהבת באיש.
למרות ש.
למרות שהוא מבוגר, ונשוי, ועייף, ומעייף, והוא בסוד, ולא תמיד
פה, ולא לתמיד פה.
איש מתאהב באישה.
בגלל ש.
בגלל שהיא צעירה, ורוצה, ורעננה ומרעננת. והיא מזכירה לו את כל
הדברים הטובים שפעם רצה שיהיו לו. והיא על באמת, אבל כמו
בדמיון.
איש ואישה מתאהבים.
איש ואישה חיים ביחד.
נפגשים מתי שרק אפשר, מדברים מתי שיש אפשרות, חולקים רגשות,
פחדים, סודות.
עוברים ביחד תהליכים, מקבלים החלטות, חולמים חלומות, מתמודדים
עם בעיות, מגשימים שאיפות.
ומרגישים, שכשלא ביחד, אז מאוד מאוד לבד.
אישה נפרדת מאיש.
כי צריך.
איש נפרד מאישה.
כי אין ברירה.
איש ואישה נפרדים.
אישה נזכרת באיש.
בחיוך.
זוכרת שפתיים, עיניים, מגע ידיים, קול חם, תמיכה, שימחה.
איש נזכר באישה.
בגעגוע.
זוכר שיער, וחיוך, ותום נעורים, וחיבה, והקשבה.
איש ואישה זוכרים את החלום. |