הוא ישב אצלי בחדר, מסתכל עלי במבט מתנצל, כאילו הוא לא מתכוון
להפרד ממני אחרי שנתיים , אלא שזה פשוט קורה. בטעות.
בהתחלה ישבתי והסתכלתי עליו בעיניים אטומות עד שהבנתי שהוא
רואה את המבט שלי וחושב שאני בכלל לא מקשיבה לו ולכן לא מודעת
לעובדה שהוא זורק אותי לכלבים מסיבה שאני עוד לא ממש הבנתי. אז
התחלתי לחפש משהו בחדר שאוכל לתלות בו את מבטי במקום להסתכל
עליו בעיניים פתוחות- סגורות.
מדף ספרים, המערכת, טלוויזיה, נעליים, נעליים, נעליים, הכסא
עליו הוא יושב, בקבוק מים מינראלים על השולחן. דל נתרן. זהו.
זה מצויין בשבילי. דל נתרן. מה זה אומר בכלל דל נתרן? מה זה
משנה? העיקר שאני יכולה להתרכז בשתי המילים הקטנות והכחולות
שמעטרות את הלוגו.
"אני תמיד אהיה פה בשבילך. את עדיין חשובה לי".
דל נתרן.
"אני יודע שזה משפט מסריח אבל זאת באמת לא את. זה אני".
דל נתרן.
"וזה לא קשור למיכל, למרות שאני יודע שאת חושבת שזה כן קשור"
דל נתרן.
"את מקשיבה לי?"
דל נתרן.
"תקשיבי, אני מבין אם את לא רוצה להגיב על זה עכשיו. ובאמת
שאלה היו שנתיים מעולות אבל זה נגמר. אני מרגיש שאני לא יכול
להיות איתך כמו פעם. אני לא חושב שאני אוהב אותך כמו פעם".
דל נתרן! דל נתרן! דל נתרן!
אחרי זה הוא אמר עוד איזה משפט או שניים. עוד "סליחה" אחת ויצא
מהחדר. גם שמעתי את הדלת של הבית נסגרת. אני חושבת שגם שמעתי
אותו נושם לרווחה בחוץ, אבל אני לא בטוחה. עכשיו אפשר לבכות.
אני לא מצליחה לבכות. במקום זה, אני בוהה בבקבוק הכחלחל- שקוף.
דל נתרן. |