הוא תמיד היה שם, אורב לי, רודף אותי.
גם כשהייתי מוקפת בהמון ענק, הוא היה בוחר בי. מאתר אותי בקהל.
אותי מכל האנשים.
הסברתי לו שזה לא נעים ומסוכן והוא היה משתלהב עוד יותר
ממחושי
וחוזר על מעלליו פעם אחר פעם, אחר פעם בכל גופי.
וזה כואב כל פעם מחדש - אותו כאב, לעולם לא אתרגל.
כיבוש, כפייה, חילול.
אז שמתי מגנים, טמנתי מלכודות, העמדתי פניי ישנה..
אבל הוא - חסין, עמיד, דבר לא ירתיעו.
שכרתי אביר, פלאדין שישמור עליי... סנו קראו לו.
כשסנו הגן על מפתני, הוא לא בא.
כמה לילות שקטים, רווחים, ישונים.
ואז בלילה אחד פסיעות מוכרות הקיצו אותי משנתי הנדירה.
"סנו!" ביקשתי. הם הביטו זה בזה, כל אחד מדמה בראשו את הלך
הקרב המתקרב. הקרב התחיל, כשאני מביטה בשקיקה מבעד לסדינים.
נשמתי נשימת רווחה כשנראה כי סנו מתכוון לנצח. מיד אחרי נשימת
הרווחה באה שאיפת חלחלה רעודה -
סנו כרע על ברכיו באפיסת כוחות הביט בי "סליחה" סימן לי מבטו.
"סנו, די - ניסית" ניחמתי. סנו נשם נשימת התנצלות אחרונה ומת.
כעת ניצבתי מולו בגפי, שוב. כל וורידי ועורקי נחבאו אל מתחת
לעורי המבורווז.
נדרכתי, הוא הסתער בקריאת קרב ואני שכבר הובסתי עוד בחדירותו
לחדרי, מושיטה ידי, בבכי אחרון.
"כבר לא נותר בי דם!" נזעקתי.
הוא חייך והתקרב.
הוא נעץ ונעץ ואני התפתלתי.
הוא מצץ וינק, ושאב והדם נוזל ואוזל מאצבעותי, מגפותי, ולבסוף
נאזלה טית הדם האחרונה ממוחי.
מותרתי מיובשת, חלולה.
הובסתי בקרב יתושי.