עכשיו אני יושבת, בחושך של החדר מנסה להבין איזה שלב חשוב בחיי
וויתרתי עליו, האם הייתי יכולה לגלות משהו חשוב על עצמי, איזה
שינוי מהפכני. אני רוצה למצות את החיים כמו כול אדם אחר, לא
לחיות בתחושה של פיספוס אלא לחיות חיים מלאים, סיפוק, הבנה
ואהבה. תמימות? אולי, אבל זה מה שחשוב לי. אני עוד זוכרת את
היום הזה שבאת אליי, כמו מלאך נפלת לידיים שלי ואמרת לי שאת
אוהבת אותי. חברה טובה שכמותך, מקסימה ונהדרת שרק טוב עושה לי
על הנשמה אומרת לי שהיא אוהבת אותי. לי זה נראה בהתחלה כמו קטע
רגיל חברות שאוהבות אחת את השנייה אבל לא תיארתי ואפילו לרגע
קט שהאהבה שלך אליי מעל ומעבר ליחסים רגילים בין חברות. מירב,
עד כמה שהיית חשובה לי באותו הרגע לא ידעתי איפה לדפוק את
הראש. מצד אחד זה לדעת שאת מדהימה, שאני נמשכת אלייך באיזשהו
מובן, שאת ילדה כזאת נדירה ונהדרת. ומצד שני להבין שאת חברה
שלי ובראש שלי יש מחשבות "זדון" על בחורים. מה עושים לעזאזל?.
באותו יום גשום וקריר ישבת אצלי בחדר, מתחממת בחיבוק המגן שלי
מפני כול רע. נישקת אותי פה ושם על הפה נותנת לי להרגיש מוזר.
"מה את חושבת עליי?" שאלת במתיקות. "שאת נהדרת ומדהימה אותי,
ואחלה חברה" עניתי בכנות. הבטת בי במבט מושך, פני מלאך שעד
אותו רגע קט לא הבנתי מה משמעותו. "רוצה לשמוע מה אני חושבת
עלייך?" חייכת אליי, מקסימה שכמותך. "למה לא" החזרתי חיוך.
כיחכחת בגרונך כמו אחת שעומדת לשאת נאום. "אז ככה... אני חולה
עלייך, את חכמה, מצחיקה, נהדרת, והכי מדהימה בעולם" הפסקת לרגע
את רצף שירתך. הבטת בי, מתנשמת, פוחדת מתגובה. "ו..?" צנועה
שכמותי, רציתי עוד. לבלוע את המילים שלך. "ו.... אני אוהבת
אותך". באותו רגע נישקת אותי נשיקה ארוכה. לא ידעתי מה לעשות
עם עצמי. "מירב" הפסקתי אותך, מתקשה לנשום, "אל תסחפי..". עשית
פרצוף עצוב, ילדה נעלבת, תמימה שלי. ליטפתי את שיערך הגולש,
הבעתי חיבה, "אני מצטערת" אמרתי בטון מתנצל. חיבקת אותי חזק,
מבינה אותי, מקבלת אותי ככה עם הריחוק שלי. באותו הלילה לא
נרדמתי, חשבתי עלייך, רציתי לחבק אותך חזק ולהצמיד אותך אליי.
את לא יודעת כמה חשבתי על הנשיקות שלך, על המגע שלך על הגוף
שלי. כמה שרציתי להיות איתך באותו הרגע. ולפתע, צצה במוחי
מחשבה שאפילו אותי הרתיעה, חשבתי עליי ועלייך עושות אהבה.
נבהלתי, מנערת את ראשי כדי להוציא את זה ממני אבל ללא טעם. זה
לא יצא החוצה, אלא רק יותר נדבק. צעקתי, כעסתי הכאבתי לעצמי
"תוציאי את זה מהראש שלך!" צעקתי על עצמי. נרדמתי באפיסת
כוחות, המחשבות רצות. "מירב, בואי אליי". באת אליי למחרת,
מחבקת ונצמדת. הרחקתי אותך, פוחדת ללכת רחוק. "מה קרה?" נראית
מופתעת. "איך את אוהבת אותי?", הלם קל. "אוהבת?... אהבת אמת
יותר מחברה". ענית ואני נשארתי קפואה. התחלתי לגמגם מילים שלא
ידעתי מאיפה הן נבעו. "אני לסבית" אמרת, הכאבת. "ממתי?" שאלתי
באדישות. "לפני חצי שנה התאהבתי בך", נשארתי עומדת על מקומי
בולעת את המילים שלה כמו כדורים. "אני צריכה לשבת" אמרתי,
והתיישבתי על מיטתי. התיישבת לידי, אוחזת בי שלא אפול לתהום.
"אל תהיי מופתעת חמודה", ליטפת את שערי, "את כול מה שרציתי".
ומה אני רציתי מירבוש? רציתי להיות איתך, אבל רק לא לצאת
מנקודת הנחה שגם אני כמוך. "יש לי הצעה", פני מופתעת עלו עליי
"והיא?". היססת לרגע, דאגת שלא תגידי דברים נכונים, ראיתי את
הפחד עלייך אל תכחישי. "תשכבי איתי". הטעם המר עמד בפי, רציתי
אותך כול כך אני נשבעת לך!, אבל פחדתי. אני לא רוצה לצאת לאור
ככה, בטח לא היום ולא איתך. הסקרנות אכלה אותי, אני אוהבת לרגש
את עצמי ולחדש לעצמי, בגלל זה לקחתי כול כך הרבה סיכונים
בחיים. גם איתך. "אני סטרייטית, אני לא אפול איתך מירב". התחלת
לבכות, ואני לא חיבקתי אותך, רק הבטתי במבט כזה חולמני מבינה
שאני הולכת לאבד משהו שרציתי. זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי
שפספסתי משהו, אם זה אומר רק להיות רחוקה ממך ולא לאהוב אותך.
היום אני כבר יודעת שזה לא היה רגשות של "אני לסבית או משהו
כזה" אלא רגשות של "פספסתי משהו, פחדתי ממנו, נמנעתי ככול
האפשר", אבל הסקרנות תמיד תשכון בי עד הפעם שאני באמת ארצה
להיות איתך, במיטה. ועוד משהו אהובה שלי, במידה ואני כן ארצה
להתנסות, זה יהיה רק איתך, ועכשיו מותר לך לחייך בגאווה
ולהצהיר "אני לסבית". אוהבת אותך.