באמצע האוקיינוס, ניצב לו אי בודד. האי הזה שלי. אני יודע שהוא
קיים כי אני מוצא את עצמי מפליג אליו רוב הזמן. לפעמים אני
מגיע אליו, ואז אני עצוב, אבל שליו. מסביבי רק לגונות, קרקעית
ים מכוסה אצות וצדפות עם פנינים יקרות. רוב הזמן האופק ריק, רק
שמיים מטריפים. מדי פעם הוא מהול בספינות עוברות. כשהן עוברות.
אני מסתכל עליהן בעצב. המרחק ביננו גדול מכדי שיבחינו באיש
מקפץ על פני נוף דומיננטי של חול זהוב. לפעמים אני סתם מוותר
על הספינות. אני מניח שזה לא אני שהן מחפשות.
אבל קורה לפעמים, ממש פעמים נדירות בהן הספינה מתקרבת. ואני
אפילו לא מנסה להוכיח שאני לא סתם איזה כתם כהה על פני רקע
בהיר. מהסיפון יורד אדם, איש בשר ודם ממש כמוני, והאדם הזה
שואל אותי אם הכול בסדר. אני מחייך ואומר הכול טוב. אני לא
מזמין אותו להישאר איתי כי אני יודע שיש לו יעד להגיע אליו
והשהות שלו כאן תהיה לו לגורם מעכב. אז אני נותן לו מאגוזי
הקוקוס שערמתי וממי הגשם ששמרתי ומאחל לו כל טוב. קרו כמה
פעמים שהוא הזמין אותי להתלוות אליו, להחלץ מהאי ולהגיע איתו
לעיר הגדולה, להתארח אצלו. אני נענתי בשמחה סוחפת שמפתיעה אותי
כל פעם מחדש. אנחנו מפליגים לנמל המרהיב שם אנו עוגנים ועושים
את דרכינו אל ביתו. בבית שלו חם הרבה יותר מאשר באי שלי אפילו
שבאי רוב הזמן אני נמצא תחת השמש וכאן יש גג מעל הראש שלנו.
כשאני יוצא לטייל ברחובות העיר הסואנת אני מוצא עצמי נסחף בזרם
של אנשים שתמיד ממהרים לאנשהו. לפעמים הם הולכים לקנות ירקות,
לפעמים מכוניות, לפעמים אהבה. ואני? אני לא ממהר לשום מקום.
אני רק מחפש זוגות עיניים תועות כמו שלי. לרוב האנשים שפונים
אליי שואלים לזמן, להוראות הגעה, אבל ברגע ששאלותיהם נענו הם
מתחילים למהר, כמו שאר האנשים ברחוב. בערב אני חוזר הביתה.
לבית שלו. אנחנו מדברים וצוחקים, אוכלים ושותים. הוא מעלה את
טרדות היום שלו ואני מנסה לעזור לו, מציע פתרונות יעילים, מחדד
לו את הכיוון שהוקהה מכל הסחות הדעת הבלתי נמנעות שטורפות
אותנו. אחרי כמה זמן, לפעמים זה ימים לפעמים שבועות ואף
חודשים, הוא כבר מבין את הדרך שלפניו ומתחיל לצעוד בה, מתחיל
למהר, מתנער מכל המיותר להניח עליו את הדעת, כולל ממני. הוא לא
אומר את זה אבל זה משהו שאתה יכול להרגיש בו, זו הרגשה של נטל.
כמו חייל שבזמן מלחמה מסתובב עם נשק ומשתמש בו בעת צורך
וכשמגיע השלום הוא מניח את הנשק בצד. ואז אני עוזב. כשחברי
יוצא לדרכו החדשה השכם בבוקר, אני מאחל בלב לחברי כל טוב
והצלחה בכל אשר יילך, אוסף את חפציי המעטים ועוזב. כשאני מגיע
לאי שלי, אני מרגיש בבית, שזה המקום הטבעי שלי, לבד, מוקף
בכחול אינסופי.

עכשיו, עכשיו אני שוב מפליג. הפעם בסירה משלי. לא סירה גדולה
מדי. בדרך אני עובר ליד איים קטנטנים ממש כמו שלי עם אנשים ממש
כמוני. כבר אספתי כמה מהם ולכולנו יש מטרה אחת - למצוא את העיר
שלנו.



מה שלא יקרה, אני יודע שיום אחד אחזור לאי שלי, הביתה.