אני שונא לקום לפני השעון. לפעמים אני קם בבוקר בלי שום סיבה,
השעון לא מצלצל, אין רעשים, או שמש, וכולם ישנים. לפני כמה
שבועות זה קרה לי. אדם נורמלי ילך בחזרה לישון, אבל אני לא
מצליח, אני לא יכול לישון אחרי שאני מתעורר בבוקר. קמתי
השתנתי, צחצחתי והסתכלתי במראה. אני תמיד חשבתי שאני רזה מדי,
לא שאני מעדיף להיות שמן אבל, בכל זאת. אז שמעתי מהחלון חריקה,
עצירה ויללה של חתול. אני לא הייתי הראשון שהתעורר הבוקר,
ומישהו כבר הספיק לחזור לישון. אחותי יצאה מהחנייה ובטעות דרסה
חתול. אני לא מהאנשים שרואים דבר כזה ואומרים כמה שזה נורא,
התגובה הראשונה שלי הייתה יותר בסגנון של באסה, חבל שקמתי
הבוקר. אחותי מיהרה, לא שאלתי למה לא היה ממש איכפת לי, ואני
התקשרתי לעירייה, שלא ישאר לנו חתול מת בחניה. לקח להם שעה
להגיע, לי לא ממש היה איכפת כי אני התעוררתי לפני השעון,
שעדיין לא צלצל. הדבר האחרון שראיתי אצל החתול זה את הראש,
שאיכשהו היה חצי כרות. בראש של החתול הפה היה פעור והאף דימם.
האוזניים היו מלאות במאין איכסה כזאת שאי אפשר לתאר, ורק
העיניים, נשארו עמוקות וחיות. יכולתי להרגיש שהחתול מסתכל עלי,
כאילו הוא שמח.
יש אנשים שטוענים שמהעיניים אי אפשר לגלות כלום, שזה סתם אימרה
של בנים חרמנים שרוצים להתחיל עם בנות. אני יכול להבין את זה,
ככה אני השגתי את חברה שלי. למרות שאני מאמין שבאמת אפשר להבין
אדם מהעיניים, אם הוא עמוק מספיק. חברה שלי אמרה לי שאני מוזר
ושהיא לא יכולה להבין כלום מהעיניים שלי.
באותו יום שהחתול מת, סיפרתי את כל מה שקרה ומה שחשבתי לחברה
שלי. הדבר הראשון שהיא אמרה היה שאחותי זונה. אחר כך היא
הוסיפה שגם אני מניאק, איך אני יכול לחשוב על המוזריות האלה
שלי כשחיה מתה, היא אמרה. באותו רגע הלכתי, אמרתי שלא ממש
איכפת לי שהיא כועסת, לא עשיתי שום דבר רע. גם אם הייתי עושה
משהו רע, מי היא שתשפוט אותי על מה שאני עושה, מי קבע שהיא
אלוהים. זה משאני הרגשתי, אני מעדיף להיות כנה, לספר מה אני
באמת מרגיש.
ביום למחרת, היא התקשרה, היא אמרה לי לפגוש אותה בחנות החיות
המחמד, דבר שנראה לי קצת מפחיד. כשהגעתי לשם, היא לא נתנה לי
נשיקה, לא חיבוק, אפילו לא שלום. היא התיישבה לדבר איתי, היא
אמרה שהיא רוצה שנהיה רק ידידים. לא יודע למה אבל לא ממש הגבתי
לזה, אמרתי בסדר והלכתי הביתה. לא חשבתי על זה אפילו, מאז עבר
חודש. קבעתי עם עדי, ידידה שלי שאני לא אוהב בכלל, להפגש ליד
חנות חיות המחמד. עדי חיכתה שם עם החברה שלי לשעבר, ושתיהן
ריכלו עלי, יכולתי לשמוע אותן מרחוק. כל השבוע שעבר אחר כך,
שמעתי מכל העולם כמה אני רע, עדי רכלנית לא קטנה.
כעסתי נורא, על שתיהן. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.
כשהלכתי ברחוב לא הסתכלתי ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, רק
על הרצפה. לא ניערתי את המחשבה. העיניים של החתול חזרו לי
לראש, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. אז פגעה בי מכונית. נמרחתי על
השמשה עם הפנים קדימה. הלסת שלי התרסקה מיד, חלק מהשיער שלי
נתלש איכשהו בדרך, הפה היה פעור, חסר שיניים ומלא בדם. המכונית
נהגה עדי, לידה ישבה גילי, החברה שלי, לשעבר.בלוויה הן אמרו
שהן ראו את העיניים שלי, אומרות משהו, נותנות בהן צמרמורת
נוראית וקור. הן אמרו שהן לא יכולות לשכוח את התמונה של
העיניים שלי, רק העיניים.
אחרי שבוע גילי ועדי זומנו לפגישה עם יועצת בית הספר. היועצת
רצתה לדבר על המקרה, היא ראתה שגילי ועדי כמעט לא ישנו מאז
המקרה, היא חשבה שהן פוחדות ממה שיגידו וממה שיקרה להן. הן
אמרו לה שהן פוחדות מהעיניים שלי, הן רואות אותן בכל מקום,
ימינה, שמאלה, קדימה אחורה, ואפילו שהן מסתכלות על הריצפה.
האמת שאני לא חושב שעדי וגילי עוד ישנו, או לפחות יעברו לילה
בנחת, אני די דואג לכך שזה לא יקרה. אני והחתול, שאגב יש לו
שם, מיצי.