המוסיקה מתגלגלת מקצה לקצה, של החדר ושל החיוכים. אי אפשר
להיות עצוב, אסור להיות מדוכאים. ניסיתי לחשוב על השואה, על
הפיגועים, הרעבים בהודו, משפחות הרוסות... המוסיקה לא נותנת לי
לשבת ומזיזה לי את התחת מהכיסא. אני מנסה לעמוד אבל רוקד. מנסה
לבכות אבל צוחק. ג'ובים אמר שאם נחייה לא נמות... הוא ניגן את
זה, הוא שר, ואני שומע ולא יכול להתנגד... הרי לא נמות כי
נחייה. בגלל זה בברזיל יש את הסמבה, בגלל זה הכדורגל הוא כל כך
משובח, בגלל זה הקופה-קבנה זה המקום שבו הם מתאהבים. אין
ברירה, חייבים להמשיך, זה לא רק ראש הממשלה אומר, מה הוא מבין?
זה הבוסה, בוסה נובה, זה ברזיל, זה גיטרה ופסנתר וזמרת עם קול
של מלאכים. זה יותר חזק מהכל, זה חודר לעצמות זה נותן קצת
תקווה לחיות. אז מוסיקה, בבקשה!