"די, אל תהיה טיפש. זה לא יעבוד כמה שלא תנסה", אמר יגאל.
"כנראה שלעולם לא נדע אם לא ננסה, אתה לא חושב?", ענה לו האיש
המיסתורי. וכך הם המשיכו להתווכח, על נושאים שונים ומגוונים,
יש שטריויאליים יותר ויש שפחות, אך מה שחשוב זה העובדה שהם
תמיד התווכחו. בכל הזדמנות שהיתה היה יגאל פותח מיד את הפה
והמילים היו שועטות כבעלות רוח חיים משל עצמן, ויגאל היה נראה
כלא מנסה לבלום את מנוסתן ממלתעותיו, ואפילו לחסרי ניסיון
בנוגע ליגאל והפה שלו היה הוא אפילו נראה כמעודד אותן. האיש
המיסתורי שתק לפתע. "נו אתה רואה?", התפרץ יגאל. "אמרתי לך
שאני צודק, והשתיקה שלך גם מוכיחה את זה, זה הכל עניין של.".
האיש המיסתורי ביצע תנועת יד חדה של השתקה ויגאל הפסיק לדבר,
בוהה בעורפו של האיש המיסתורי כמחכה לשמוע את שיש בפיו של
האחרון. "נו! מה רצית להגיד נודניק?", קטע יגאל את השתיקה.
"שתוק!", השיב המסתורי. "פישלנו. הוא עדיין חי", סיכם האיש
המיסתורי בעוד שיגאל פוער את פיו בתדהמה. "נו, אז בוא נהרוג
אותו אחת ולתמיד, נגמור עם כל העסק המזדיין!", ענה לבסוף יגאל.
"יגאל, אתה לפעמים מפתיע אותי", השיב לו האיש המסתורי "ואתה
באמת חושב שלא חשבתי על זה????" צעק עליו האיש. "מה אתה
אידיוט?" המשיך לצרוח על יגאל. יגאל היה עדיין עומד "בסדר
בסדר, תרגע, אנחנו באותו צד". "יגאל יגאל, תגיד לי משהו." אמר
האיש המסתורי. "איך אתה רוצה לנסות להרוג מישהו שאתה לא יודע
איפה הוא?". "מה???" התפרץ יגאל. "כוסאמק, לאן הוא הלך?". "זה
בדיוק מה שאני מנסה להגיד לך יגאל, שהוא לא פה!!!" השיב האיש
המסתורי. "שמע, יש לי הרגשה רעה בקשר לכל העסק" גמגם יגאל.
האימה היתה ניכרת עליו באותם רגעים.  האיש המסתורי אפילו לא זע
ממקום עומדו ונראה היה קר רוח כמו בלטת שיש באמצע ינואר. "אני
מציע לנטוש את כל המשימה, ועכשיו!" דרש יגאל בתוקף. "לפני
שנתחרט על זה" הוסיף בעודו מביט לצדדיו כסורק את האיזור. האיש
המסתורי הוציא את רובה הציד מבעד למעילו הארוך "אנחנו לא
נוטשים שום משימה כשיש לנו פה איזה חרא שמסתובב כאן בזמן שהוא
צריך להיות מת, אתה שומע אותי?" סיכם בתוקף האיש המסתורי. "שמע
אחי, לפעמים יש לי הרגשה שאתה לוקח את העבודה שלנו קצת יותר
מדי ברצינות" אמר לו יגאל עם חיוך. לא סתם חיוך. חיוך, מסוג
החיוכים שאומרים: בבקשה אל תירה בי. חיוך. האיש המסתורי טען
לפתע את הרובה שלו וכיוון את הקנה לעבר מצחו של יגאל. "אני
אומר זאת פעם אחרונה! אין שום דבר לא רציני בלכידת עריקים!!",
אמר כאחוז דיבוק. האיש המסתורי לקח את תפקידו בצה"ל מאוד
ברצינות. לכידת עריקים היתה עבורו חשובה לא פחות מלחימה בעורף
האויב וסיכון חיים. הוא אפילו העדיף להרוג את העריקים שהיה
תופס מאשר להכניס אותם לכלא צבאי, שם היו עולים לצבא האהוב
עליו באוכל חשוב ומיטות חשובות לא פחות. "אההההה!!" צעק יגאל.
צעקה לגיטימית, בהתחשב בעובדה שהדבר היחיד שראה מול עיניו
באותו הרגע היה קנה של רובה ציד אימתני. "שמע רונן, אל תעשה
משהו אי-רציונלי ששנינו נצטער עליו אחר.". דיבורו של יגאל נקטע
לפתע ע"י קול רובה הציד של האיש המסתורי. האיש המסתורי לא חשב
פעמיים. הוא הרים את הגופה וסחב אותה עד לפח הזבל השכונתי
הקרוב והשליך אותה לתוכו. הוא הוציא מכיס מעילו את מציתו
הכסופה, ואיתה הוציא את חפיסת הסיגריות שלו. "שיט, לא נדלק
המצית.וואלה הייתי צריך לתת לו לתקן אותו" מלמל. "רק חבל שהוא
חשף את השם שלי לקוראים".