עורבים.
תמיד יש פה עורבים.
שוב קולות מנוע קיטור חולף מעל גבעות פסטורליות בנוף מהמם ,
מחשמל ומקסים.
ושוב עורב שחור כנף מתיישב כמו מזכיר לך את המציאות.
עם קרקוש הרכבות החשמליות , חוט מחשבה נמתח מול עיניך.
בעיר השחורה מפחם שרוף , צפופה מבניינים עתיקים
על גבעה בה מתנוססת כנסייה , שם ראיתי זוג אוהבים מתחבקים על
רקע פעמונים.
ועל רקע של דם , שאין הם כלל מודעים לקיומו.
מה מסמל , מי מסמל , למה מסמל.
כלום.

מעגל סביב עצמו - נועצת מבטי בשלט גדול בגרמנית  מעל פס שיש
שחור , קבוע בקיר לבן.
"אומשלאג פלאץ"
וורשה השחורה , וורשה הנסערת , וורשה של משפחה - שוב עולה
בלהבות.
בחורה לבושה היטב על שפיץ עקב דק וארוך מעבירה בי מבט חסר
דעה.

" תהפכי את החולצה , שהכיתוב יהיה בפנים" כך מעירים לי.
ושמץ של כנף עורב חוצה את השמיים הקרים.
והם נותרים חצויים בדיוק באותו קרע שנפער , כשישים שנה קודם
לכן - מקול הזעקות שעולות מהאדמה.
ערימת מצבות, מנוקרות , מנותקות. על קיר גדול מחוץ לעיירה שאת
שמה לא אצליח לבטא כשורה לעולם. בוהות , ריקות מכל תוכן-
מסתכלות עליי...

מאשימות.
ואני - אכולת רגשות אשם שוב יורדת מן הגבעה הירוקה , מלאת הדשא
של אדמה מגואלת דם , שהיה כנראה לדשן טוב וצימח עליו דשא ירוק
עז - שישתיק את הצעקות.
מסביב לבורות הירי הקבורים מכרכר לו עורב צעקני.
מתחת לשלוש שכבות מחממות ביותר , אני רועדת כלבושת כותונת
עבודה מרופטת- כמו שסבי , כמו שסבי לפני כאן עמד ורעד ורעד.
ושרד.

כמו שעשרה מתוך שניים עשר אחים של אביו של אבי רעדו ימים ,
שעות , חודשים , לפני שמצאו את מותם בתא גזים , בירי רובה.
בקור.
בפלאשוב השתיקה אותנו דממת המתים שיצאה לקדם את פנינו. החרישו
אותנו צעקות הדומם שבקעו מתוך כל סנטימטר בגבעה הזו , המשקיפה
על הנוף העירוני הסוער.
ואל מול שמץ של שמש , חייך לו עורב בתאוות כנפיים על מול ניחוח
המוות שעמד באוויר וצרח.
רואה גיבורים בוכים מול הריק. שומעת קול בכי דק מול מסך
טלוויזיה.
עולם שידע דבר שעד היום לא ניתן להסביר , עולם שחווה לב כל כך
קר שעוד לעולם לא יוכלו לתרץ.
וכסף לא קונה חיים.

ואמונה שעוד כן  הייתה באלוהים, פרפרה על מרצפות  מאידניק,
נחנקה בתאי הגזים ונפצעה כה קשה, עד שמעט האמינו שתשוב. אך היא
שבה.
"להיות עם חופשי בארצנו  - ארץ ציון - ירושלים"
אמן.