החלטתי לרצוח את הבדידות.
טענתי אקדח 5 מ"מ ויצאתי מהחדר בחיוך.
היא ישבה מול הבר שאתה ואני נהגנו לבלות בו, נרדמה על ספסל
ירוק וישן.
כמה ששמחתי לגלות שהיא שם, לא בזבזתי זמן.
את הרצח תכננתי 18 שנה, וכל אותו הזמן הרגשתי בודדה- חוץ מכמה
רגעים כמעט מאושרים שמילאו את הבדידות הנוראית ההיא.
הו! כמה שחשקתי כבר ללחוץ על ההדק-
היא שכבה שם,כמעט מעולפת, חיפשתי את הרגע הנכון-
קרבתי אליה, זו הייתה בחורה עם שיער חום וריסים ארוכים ששפתיה
מלמלו משהו, אך לא הקשבתי.
יריתי חזק וכלל לא הקשבתי,
לא חשבתי לעזאזל- שאני הורגת את עצמי,
אך עתה להינצל כבר היה בלתי אפשרי..
והדם, הו, הדם..החל לנזול גם מתוכי.