אני כבר לא רואה את העגורים עוברים במעופם מעל העיר. אולי הם
שינו את מסלול הנדידה שלהם. אולי הם החליטו שלא לעוף לרוסיה
השנה, אולי ליפן. אולי העשן המזהם הנפלט מהארובות של מפעל
הזיקוק הבריח אותם והם לא יחזרו עוד. אני עדיין מחכה להם. מחכה
לראות את דמויותיהם השבריריות נוחתות בשדה הבוצי היחיד שנותר
בקצה העיר. להקה של עגורים לבנים, צווארם שחור וציצת ראשם
צהובה, מדשדשים בבוץ, שולים תולעים שמנות מתוך העשב, מחזרים
בעדינות אחר העגורות ורוקדים. פעם יכולתי לצפות בהם שעות על
גבי שעות ואפילו קיבלתי תשלום כי כבר הייתה לי משקפת, שקיבלתי
פעם מאבא שלי לפני שנעלם. אמא שלי סידרה לי את העבודה ההיא,
אצל חוקר ציפורים אחד שחקר את נושא נדידת העגורים במכללה
המקומית. זה היה הזמן שבו התחלתי להסתכל סביב ולצפות, אבל לא
רק בציפורים.

משקיף מלמעלה או משקיף מהצד, אף אחד לא רואה אותי אבל אני רואה
את כולם. ממרומי הקומה השמינית אתה יכול לראות בבהירות דברים
שלא רואים ממקומות אחרים ולפעמים רואים דברים שעדיף היה לא
לראות. כמו למשל את הבחור השחום שגונב ממש עכשיו את הרדיו
מהמכונית של השכן שאתה לא שונא במיוחד אבל לא מחבב עד כדי
להרים אליו טלפון בנדון. לפעמים אתה מוצא את עצמך נמצא בתוך
הסלון של האיש הנחמד הזה, עם הלחיים האדומות השמנמנות שמוכר לך
בכל בוקר לחמנייה וחלב, רואה אותו מכה את אשתו עם עיתון מגולגל
מאתמול אחרי לילה של שכרות.

עגורים בוחרים להם בן זוג ודבקים בו לכל החיים.

אני אוהב להשקיף על רחובות העיר הזאת. סואנת ורוחשת פעילות,
מתפתלת ומתערבלת בים רוחש של עיניים, שפתיים ורגליים. אנשים
באים והולכים, לא נשארים במקום, המוניות מסחררת שהולמת בך עד
אבדן חושים. עולמות ומלואם, מתחככים בעולמות ומלואם אחרים,
עוברים את הרמזור, עוצרים במעבר החצייה. אי אפשר לדעת על מה הם
חושבים, אולי הם מסתירים את הרהוריהם במכוון, עוטים פני ספינקס
ונראים כמו כולם, אותם בגדים מאותה חנות, אותה תסרוקת אצל אותו
הספר, אבל אני אוהב לנחש. אחד מהם יכול להיות חתן פרס נובל הבא
שיביא שלום עולמי או ימציא נשק שהורג אנשים בצורה יעילה יותר.
אחד מהם יכול להיות רוצח סדרתי נוסח סרטי האימה סוג ז'
שמקרינים ברחוב הצדדי ליד התחנה המרכזית וכל אחד מהם יכול
להיות אתה.

את לא מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך היטב.

בדירה גדולה ומוארת את גרה. ספות חרדל, שטיח אפגני בצבע בורדו,
תאורה מעוצבת וחלונות גדולים עם וילונות במבוק, כאלה שרואים
הכל דרכם כשהכל מואר אבל את כמעט לא סוגרת אותם. בכל בוקר את
עוזבת את הדירה בסביבות תשע, הולכת ברגל למשרד. את מתעוררת
מוקדם, שערך הבהיר והמשיי מבולגן, מתחת לעינייך עיגולים שחורים
של האיפור שלא הסרת אתמול כשחזרת מאוחר. את קמה מהמיטה, הרצפה
קרה, רגלייך מחליקות לנעלי הבית הוורודות ומוליכות אותך לחדר
האמבטיה עם חלוק הפלנל הלבן שעליו מצוירים לבבות אדומים
קטיפתיים, הפתוח למחצה. הוא האהוב עליי ביותר. בדרך את מעבירה
ליטוף על ראש החתול שיושב כבר שעה על שולחן האוכל במטבח ומחכה
שתאכילי אותו, מלטפת מאחורי אוזניו, מעבירה יד על גבו, הוא
מגרגר בהנאה. מקלחת, שלושים דקות. כשאת יוצאת מהמקלחת ורודה
ורטובה את נכנסת לחדר השינה וסוגרת אחרייך את הדלת, זה הזמן
לכוס קפה שנייה. יש לי מספיק זמן לחמם את קרואסון החמאה שלי
בטוסטר אובן. אני אוהב את הקרואסונים שלי פריכים. זאת שהייתה
לפניך התלבשה כל כך מהר עד שנאלצתי לחמם אותם במיקרוגל שהופך
כל דבר לעיסה בטעם גומי. אני לא מאמין במיקרוגלים.

כשאת יוצאת, את כבר לבושה ומוכנה ליציאה לבושה במלתחת יום
שלישי: חצאית פרחונית, חולצה לבנה ועליונית בצבע קרם, גרביונים
לבנים ומגפיים חומים. השער אסוף כלפי מעלה והפנים רעננות, את
לא צריכה את האיפור הזה, את יפה יותר בלעדיו. את שותה קפה, את
מעריכה קפה טוב וכמוני את קונה את הקפה שלך בחנות הקטנה בפינה,
שם טוחנים פולים טריים במקום. נפגשנו שם פעם, את אמרת לי
'שלום' אבל אני יודע שזה רק בגלל שאת מין אדם נחמד כזה שאומר
לשכנים שלו 'שלום' ו'מה שלומך?'. אני לא אמרתי כלום, המילים
נתקעו לי בין השיניים וכל שהצלחתי לעשות היה לחייך חיוך סתמי,
את חייכת בחזרה והמשכת ללכת כשאת משאירה אחרייך ריח משכר של
ורדים.

עגורים בונים את קניהם ליד נהרות גדולים. הלוואי שיכולתי לגור
במקום אחר, לצד נהר גדול, כמו עגור. אבל את נראית כל כך שלווה
ומרוצה בדירה שלך, קופסה לצד קופסה בתוך בניין, בלי חצר, בלי
נהר, מטפחת את הקן החמים והרך שלך באהבה ובמסירות. אני אוהב את
התום שבך, העדינות והאלגנטיות בה את מתנועעת, דקיקה ושברירית,
כל תנועה משולה לריקוד. העגורים מחוללים את מחול החיזור בעונת
הקיץ, ראיתי בתוכנית טבע בטלוויזיה, לא במציאות. העגור פורש
נוצותיו המרהיבות, מחולל מסביב לעגורה הביישנית, היא לא מראה
סימני התפעלות, אבל זה חלק מן ההצגה, היא גורמת לזכר הראוותן
לצאת מגדרו בכדי להרשים. הזכר המרשים ביותר יזכה בנערה. אנחנו
לא שונים כל כך מהעגורים כך נדמה לי. מתאמצים למצוא בן זוג
כלבבנו, משלים עצמנו לרגע כי נמצא את האחד והיחיד, בטקס דמוי
מחול העגורים אנו מבטיחים עצמנו האחד לשני לנצח. נצח של עגורים
נמשך עד יום מותם. אנחנו מגדירים מחדש את מושג הנצח.

בעיני הדבש העמוקות שלך משתקפים טוב לב וחום אנושי נדיר וכשאת
מתרכזת נוספים לך שני קווים עדינים במצחך המשווים לך ארשת
רצינית שלא הולמת אותך. זאת עיר קטנה ולא מתוחכמת אבל כל מיני
טיפוסים משונים מסתובבים בה. אחד מהם ודאי מביט בך, לומד את
הרגלייך שובי הלב, כמוני הוא יודע שבימי רביעי את נפגשת עם
הטיפוס הזה עם המכונית המפוארת שלפעמים נשאר ללון. הוא יודע
לבטח שבימי שישי את לבד כי הוא מבלה עם אשתו והילדים בצפון
העיר והוא לעולם לא יעזוב אותם למענך. מי שצופה בך מרחוק עשוי
לעוף בחסות החשיכה אל ביתך ולנחות על זנב החתול חסר התועלת
שלך. הוא עשוי לפתוח את המקרר במטבח החשוך ולגלות שנותר בו רק
לחם יבש, חמאת בוטנים, ריבה יוקרתית ממעדנייה נחשבת ושלוש
ביצים נטושות. עגורים אף פעם אינם נוטשים את צאציהם. הזכר הוא
זה שדוגר על הביצים כאשר העגורה תרה במעופה אחר מזון. אם זה
טוב לעגורים, מדוע שלא יהיה טוב גם לנו? לבשל לאדם אהוב זו אחת
מן ההנאות הגדולות ביותר, להגיש לך חביתות מהבילות עם בוקר,
כוס קפה חם וטוסטים מצחיקים עשויים מגבינה ופרצופי עגבניות. אם
רק תרצי.

כעת פנייך היפות על הכר, את מכוסה בשמיכה עבה עד הצוואר ואור
הירח נשקף בשערך הזוהר. בגדייך, שהשלכת למרגלות המיטה, ממלאים
את החדר בריח ורדים קמלים. את מחייכת בשנתך כמו גם בתמונות
הישנות המסודרות בקפידה באלבום התמונות בשידה בסלון. ליד כל
תמונה כיתוב בכתב יד מסולסל. את בת שנה - תמונת עירום ראשונה,
בת שש בתחפושת הליצן ובמסיבת סיום התיכון מחובקת עם איזה
ילדון. בצבא עם ההורים שלך, מסיימת קורס קצינות, הם גאים בך,
ההורים שלך, והם נראים כמו אנשים הגונים - לא פלא שאת הילדה
שלהם. מחלון דירתך אפשר לראות את הירח זוהר בכל תפארתו, חלונות
גדולים ווילונות הבמבוק מוסטים. האם את יכולה לראות את העגורים
עפים בשמי העיר האפורים? האם את מסתכלת מחלונות דירתך אל על?
האם את יכולה לראות את האיש שמביט בך ממרומי הקומה השמינית?
בשערות האיש, אשר סוגר את הדלת בשקט אחריו, עומד ריח קלוש של
ורדים קמלים.

אז הסתיו כבר כאן, חודש נובמבר של ימי חמסין מצמיאים וערבים
צוננים. אולי בסתיו הזה יעברו העגורים מעל העיר, אולי הסתיו הם
ינחתו בשדה הבוצי היחיד שנותר בפאתי העיר בדרכם לארצות חמות
יותר. עגורים לבנים, צווארם שחור וציצת ראשם צהובה, שולים
מהבוץ תולעים שמנות ומחזרים בעדינות אחר העגורות הפוסעות
בקלילות על פני העשב הרך. אניץ קש ועוד אחד, פיסת בד שנמצאה
בדרך וצמר גפן משדה הכותנה הסמוך ישמשו להכנת קן חם ונעים,
מקלט מן העולם שכבר אינו מקום טוב לעגורים. עגורים בוחרים בבן
זוג לחיים ודבקים בו לנצח. גם אני, כמו עגור, מבקש לבחור בך
לנצח, לנדוד אתך למקומות חמים כשהחורף המקפיא מולך, לבנות אתך
קן רך וחם בעולם שכבר אינו טוב לאנשים. כמו עגורים, כמו
עגורים.