דיגידן-דיגידן-דיגידן-דיגידן, הדהדו פרסות סוסו של גיבורנו
האמיץ, בעוד השניים חצו בסערה את השממה, מותירים מאחוריהם שובל
אבק לבן, של חול מדברי. אח, כמה זמן הם רכבו, רק שניהם, דרך
המדבר הנוראי, בלי לפגוש אפילו נפש אחת לרפואה. גיבורנו כמעט
והתחיל לדבר אל סוסו, ככה בשביל להפיג את השעמום, אבל הוא
החליט להימנע מכך. הסוס לא נראה בן-שיח אינטליגנטי דיו,
וגיבורנו היה בעל סטנדרטים מסוימים. וכך המשיך הוא להרהר לעצמו
במשמעויות החיים, ובדיוק כשהרגיש שהבדידות עומדת לבלוע אותו
בשלמותו, הוא הגיע.

שביל מרוצף קצר שהתחיל מנקודה כמעט אקראית באמצע המדבר, הוביל
אותו ליעדו הנכסף. חלקי שלדים צפו עליו מצדדי השביל, כמו
מקניטים אותו שגם הוא לא יוכל לעמוד במשימה שכל כך הרבה ניסו
לעמוד בה ונכשלו. אבל הוא, הוא ידע, הוא יצליח. הוא יצא למשימה
הזו רק כי שמע כבר על אחד שעבר אותה, ולכן גמר אומר בלבו, שאם
ההוא יכול, גם הוא עצמו מסוגל. וכעת, כעת הוא היה קרוב לכך
יותר מאי פעם.
באותה פתאומיות שהשביל התחיל, כך הוא נגמר, בשער ברזל ענקי,
אטום וחלק. שער לבדו, בלי חומה מחוברת אליו, עומד במדבר.
גיבורנו הקיף את השער מספר פעמים, תוהה על פשר המראה המוזר.
האם זה מה שחיפש כל הזמן? שער? בשביל זה הוא יכל להישאר בבית.
השמש כבר החלה לשקוע, והשער הטיל צל מאורך. גיבורנו, שהיה
מיואש עד אין קץ, החליט שיחזור עם אור ראשון, ובינתיים, נשען
עלמה שנראה לו כצידו הקדמי של השער, וניסה להירדם. הוא כנראה
ישן מספר שעות, כי כשהתעורר הירח כבר הציץ מבעד לעננים.
גיבורנו התעורר לקול רחש מוזר. הוא וידא שסוסו בסדר, ושאין
נחשים בסביבה הקרובה, ואז רצה לחזור לישון, כששם לב שהשער עובר
תהליך מוזר.
כאילו היה יצור חי, השער החל להשמיע רחשים. גיבורנו נבהל, וחיש
מהר הדליק מדורה קטנה, בתקווה שזו תשפוך אור על המתרחש, ואכן,
גיבורנו שם לב שעל השער החלו להופיע סימנים - גולגלות, דמויות
שטניות, להבות גיהינום ושאר סמלי רשע צצו כפטריות אחר הגשם.
לבסוף, ידית עבה צמחה במרכז השער, ומסביבה חמישה ראשים,
מסודרים בצורת כוכב שטן. מיותר לציין עד כמה גיבורנו התלהב
מהמפנה. "עכשיו זה," אמר לסוסו, "זה נראה כמו שער ששווה להגיע
אליו."
לאחר מספר שעות, גיבורנו העריך שהיתה זו בערך שעת חצות, חמשת
הראשים התעוררו לחיים, פיהקו פיהוק רחב ןמתחו את הצוואר.
"תכבה את המדורה הזו!" צעק ראש אחד.
"כן, אנחנו בדיוק התעוררנו!" הוסיף השני.
"מה אתה רוצה, שנתעוור?" צעק השלישי.
"או אולי אתה רוצה שנישרף, כי האש הזאת נראית לי קרובה מדי!"
הצטרף הרביעי.
"אוקי, בסדר." התנצל גיבורנו וכיבה את האש. "מה עכשיו?"
"אם כן," כחכח בגרונו הראש הראשון, שהיה בדיוק מעל הידית,
והעליון מכולם, "אם אתה רוצה להגיע לממלכה שמעבר, הממלכה
הכיפית, עליך לעבור דרך השער הזה. על מנת לעבור דרך השער, עליך
לפתוח אותו. על מנת לפתוח, אתה צריך מפתחות. לכל אחד מאתנו יש
מפתח משלו, קבור היכן שהוא במדבר הרחב. אם תמצא חן בעינינו,
ניתן לך הוראות חלקיות, ואתה תנסה למצוא אותו. עליך למצוא את
כל חמשת המפתחות בכדי לפתוח את השער. עליי להזהיר אותך, אין זו
משימה פשוטה, כלל וכלל, ואין כמעט איש שהצליח לעמוד בה."
גיבורנו פלט אנחת רווחה. הוא היה מוכן להילחם בדרקונים, להיפרד
מחלקי גופו, הכל כדי לעבור בשער. "נשמע פשוט למדי," הוא הצהיר
בנונשלנטיות, "קטן עליי."
"אז הבה ונתחיל," סיכם הראש הראשון "אה כן, עליך לסיים את כל
המשימות עד עלות השחר, אז נעלם, ואיתנו גם ההזדמנות שלך לעבור
את השער."
אך גיבורנו לא נבהל. כלל וכלל. הוא עמד במשימות מורכבות בהרבה
מלפתוח שער ישן וחלוד. הוא הפשיל שרוולים, שתה מעט מים, וניגש
למשימה. כל ראש בנפרד דרש 'שימון' מסיבי. שיחות חולין, מחמאות,
התעניינות, גילוי בקיאות בתחומים האהובים על אותו ראש. רק אחרי
שיחה ארוכה, ולעיתים מייגעת, התרצה הראש והסכים להעניק
לגיבורנו הסבר קצר בנוגע למיקומו של המפתח בו הוא חפץ. אח,
הקילומטראז' שעשה גיבורנו באותו לילה. קילומטרים על גבי
קילומטרים של דיונות, שעות על גבי שעות של נקישת פרסות. אך הוא
עמד בלוח הזמנים יפה, ועד תחילת האשמורת התיכונה השיג שלושה
מתוך חמשת המפתחות. גיבורנו היה מאושר עד אין קץ. למעשה,
כשהתיישב רגע לנוח ונשען על השער, השער נפתח קמעה, כך שגיבורנו
הצליח לשלוח פנימה יד ורגל, שכמעט ולא רצו לצאת החוצה. האור
שבקע מבעד לשער, הצלילים, זהו אושר בצורתו הטהורה, חשב לעצמו.
הוא אפילו הצליח לשוחח עם גיבור אחר, אותו גיבור שחצה את מפתן
השער לא מזמן, ונראה מאושר בצורה בלתי רגילה.
אך בעיות גדולות עמדו בפני גיבורנו האמיץ. הראש הרביעי היה ראש
ביישן יותר, ונדרשו מאמצים רבים כדי לדובבו. אך הראש החמישי,
הוא היה פשוט ראש תחת. כבר בהיכרות הראשונה הוא הזעיף את
גבותיו. "הוא לא אוהב אותך כל כך," לחש לו הראש הראשון. "זה
עניין של אופי. לא כולנו אוהבים את כולם. גם לי יש כאלה שאני
לא סובל," הוסיף הראש השני. כן, חרף כל מאמציו של גיבורנו
האמיץ, העשוי ללא חת, הראש החמישי סירב לפתוח את פיו. אפילו לא
כדי להעליב. פשוט שתק. לבסוף כשהבין גיבורנו שהזמן בשעון החול
שלו אוזל, הוא ניסה לפנות אל שאר הראשים לעזרה. אך אלה רק
התנצלו, ואמרו שאין ביכולתם לעזור. "עליך למצוא את כל חמשת
המפתחות בכדי לפתוח את השער," הדהד קולו של הראש הראשון בראשו
של גיבורנו המיואש. הוא ניסה וניסה, בדיחות, מחמאות, זריקות
לאגו, אמצעים דיפלומטיים, אפילו שוחד - אך לשווא. הראש נשאר
בשלו.

דקות ספורות לפני זריחת החמה, החלו הסימנים להימחק מעל פני
השער. אחד אחד הם נבלעו לתוך הברזל היצוק, לא משאירים זכר
ללילה הארוך שכרגע עבר. כשקרני האור הראשונות פגעו בשער, הידית
הגדולה נבלעה פנימה גם היא, ואחריה הראש הראשון, השני...
לבסוף, כשהגיע תורו של הראש החמישי להיבלע פנימה, הוא הישיר
מבט אל עיניו של גיבורנו, ועל פרצופו נמתח חיוך אכזרי של שמחה
לאיד. "זין עליך, אתה נשאר בחוץ," הוא סינן, ונבלע פנימה גם
הוא. גיבורנו ידע שאיש אינו מקשיב, ולמרות זאת, ואולי בגלל
זאת, נעמד וצעק בקולי קולות: "גם כן אתם, אתם חושבים שזה השער
היחיד במדבר? יש עוד המון שערים! המון! חלקם הרבה יותר טובים,
והם גם פתוחים בשעות היום, לא רק בלילה! ורובם יפתחו בשבילי
אפילו בלי שאבקש! בלי ש..." ואז התסכול הכריע אותו, והוא צנח
על ברכיו. רק בשארית כוחותיו לחש, "סנובים..."