קראו לו אדם, עם דגש על ה-א'. לה קראו חווה, עם דגש על ה-ח'.
בעצם קראו לה חני, אבל מאז שיא ואדם הפכו לחברים קבועים הודבק
לה הכינוי חווה, בהתאם לסיפור הבריאה. הם היו נוהגים לבלות יחד
בלי הפסקה, והם היו מאושרים. הכי אהבו לבלות בטבע. היו לוקחים
איתם סל פיקניק ושמיכה לשבת עליה ויוצאים לגלות מקומות חדשים.
היו הולכים למקומות שוממים, אליהם כמעט אף אחד לא הגיע, שם
נהגו לשבת במשך שעות, מדברים בשקט, או שהיו יוצאים לסיבוב
באזור, מחזיקים ידים ומתבוננים סביבה בשתיקה, או שסתם היו
שוכבים על השמיכה, ראשה נשען על כתפו, מחפשים צורות בעננים.
חבריהם היו אומרים שהם חיים בגן עדן קטן משלהם, והם הסכימו עם
כל מילה, בשבילם העולם באמת היה גן עדן. עד אותו הערב בו
חבריהם גררו אותם למסיבה בטענה ש 'לא רואים אתכם יותר!' . הם
ישבו על הכיסאות בצד, מחכים בשקט לסלואו. היא בהתה בכדור
המראות שהסתובב על התקרה, הוא בהה ברוקדים  ושיחק באצבעותיו
בשיערה הארוך, לבסוף קם בשתיקה והלך להביא שתייה לשניהם. לפתע
ניגש אליה נער מסתורי, לבוש במכנס ובז'קט תואם מעור נחש "רוצה
להרגיש את  תחושת הריחוף הכי טבעית בעולם?" לחש לה בחיוך מרושע
מעט. היא הסתקרנה, היא אהבה טבע, ותמיד רצתה לעוף. "מה
הכוונה?" שאלה בתמימות, תולה בנער עיניים חומות גדולות. הוא
גיחך "קחי" אמר ודחף לידיה שקיק קטן ובו אבקה מוזרה "תנסי
ותביני" הוא הסביר לה איך להשתמש באבקה ולפני שהלך אמר לה "פעם
ראשונה חינם בשביל חמודה כמוך, אבל פעם הבאה תצטרכי לשלם" הוא
גיחך שוב ונעלם בין הרוקדים בחיפוש אחרי הטרף הבא שלו. היא
הוציאה מעט מהאבקה מתוך השקיק, בהתה בה, ולבסוף החליטה לתת לזה
צ'אנס. היא ניסתה מעט מהאבקה, ותחושת הריחוף שהציפה אותה גרמה
לה לחייך. כשאדם חזר, היא הגישה לו את השקיק, הוא היסס לרגע,
אך משהבחין בחיוך המלאכי-המרוצה על פניה, החליט לנסות. הוא
חייך אליה, אוחז בידה, ויחד ריחפו למקומות בהם עוד לא היו
מעולם. במשך כל הערב ישבו יחד, מחזיקים ידים ומרחפים, אפילו את
הסלואו הם פספסו. בשבוע שאחרי כבר באו מיוזמתם למסיבה וחיפשו
את הנער עם מכנסי הנחש. כשמצאו אותו, שילמו לו וקנו כמות
שהספיקה להם לכל השבוע. אחר כך ישבו כל השבוע בחדרו או בחדרה,
מסתממים, מרחפים ומחייכים. הדבר הפך למנהג שבועי, והם היו
הולכים מדי שבוע לנער בעל מכנסי הנחש, לקנות את האבקה הפלאית.
מספר הטיולים שלהם בטבע התמעט ולבסוף הם החליטו לא לטייל יותר,
זה נראה להם מיותר. לא היתה בטבע את תחושת הריחוף, ההתנתקות
המדהימה. לאט לאט, בתהליך ממושך, התחילו להיסחף לחומרים בעלי
השפעה חזקה יותר. יום אחד, כשישבו ודיברו בניהם, החליטו שנמאס
להם, שהם רוצים לחזור לטבע, לטיולים, לגן העדן שלהם. הם גילו
שאי אפשר, הם לא יכלו להתנתק מהחומר, שכבר לא השפיע עליהם כל
כך. הם גילו שאם הם לא משתמשים בחומר, היו הופכים למדוכאים,
עצבניים, רועדים, צועקים, משתגעים. לעיתים קרובות היו מוצאים
את עצמם בקריז, צועקים זה על זה בלי סיבה כלשהי הנראית לעין.
חבריהם הטובים דאגו להם, הציעו להם ללכת למכון גמילה. בהתחלה
הם סרבו, לא הודו בעובדה שהם מכורים, שאין יותר מה לעשות.
לבסוף החליטו לנסות, משכו אחד את השני, העניקו זה לזו כוח, שלא
היה לכל אחד מהם לחוד. אחרי תקופת גמילה קשה, שלאורכה חיזקו זה
את זה, ונתנו זה לזה את הכוח להמשיך, הם יצאו, נקיים, מחזיקים
ידים (ולא בגלל האהבה, כי זו דעכה כבר מזמן) ואז חייכו פעם
אחרונה זה לזה, חיוך שאמר 'הצלחנו!' והם נפרדו, כל אחד מהם
לדרכו, לחבר/ה הנוכחי/ת שלו/ה, ולא נפגשו יותר, סגרו את הפרק
הזה בחיים הם ולא חזרו אליו. האהבה בינהם נגמרה, גן העדן נסגר,
ומי יודע אם אי פעם יפתח שוב...