אני עיוור צבעים. תמיד הייתי, זה פגם מלידה. כשגילו את זה
הייתי בן שנה וחצי בערך, אימא שלי אומרת שהדאיג את כולם שכל
פעם ששאלו אותי על צבע הייתי מהסס ואז מצביע על צבע, בדרך כלל
הלא נכון. בסוף היא ואבא החליטו לקחת אותי לרופא עיניים,
לבדיקה. בגיל שנתיים וחצי כבר ידעה כל המשפחה שלי, כולל אותי,
שאני עיוור צבעים, שזה מהרגע שנולדתי, ושזה לא ישתנה, כנראה,
לעולם. באותו זמן זה לא הפריע לי. רק בגן הילדים זה התחיל
להפריע לי, כשחבורת ילדים נטפלה אלי כמעט כל יום. הם היו
צועקים לי דברים כמו "עיוור! לא סתם אתה כזה! הראש שלך דפוק,
בגלל זה אתה לא רואה טוב!" רק אז הבנתי כמה שעשועים לילדים
מסוימים יכולים להיות כואבים לאחרים, וכמה מילים יכולות לפגוע.
אני זוכר שבמשך כמה חודשים הייתי רץ לאימא, אבא או לגננת,
בוכה, והם היו מלטפים אותי ולוחשים לי באוזן מילים מתוקות,
שאחרי כמה זמן לא עזרו בכלל. בניגוד לסרטים, את הפתרון לא
מצאתי עקב משפט מדהים שמישהו אמר לי בתמימות וליווה אותי במשך
השנים, אלא מצאתי בעצמי. במשך הזמן למדתי להתעלם מההעלבות,
מהעלבונות, למדתי לחייך, לצחוק עם כולם, גם על עצמי. השתדלתי
תמיד להצליח, בכל תחום אפשרי, להראות לכולם, גם לעצמי, שאני
טוב כמוהם, אם לא יותר מהם. ככה הגעתי לזה שהייתי כמעט הכי טוב
בלימודים, הייתי מבלה עם חברים (והיו לי הרבה כאלו) כל יום
ובנות היו מתחילות איתי באופן חופשי. אבל תמיד הרגשתי שהם
מרחמים עלי, מרכלים עלי מאחורי הגב. לקח זמן עד שהבנתי למה,
ובעצם התשובה היתה לי מול העיניים כל הזמן. פתאום הבנתי שאף
אחד מהחברים שלי לא הולך איתי מכות, אף אחת מהחברות שלי לא
התנגדה לרצונות שלי ובעצם הם התנהגו באופן שונה אלי. אני בטוח
שהם לא התכוונו, אבל לכולם היו, עמוק עמוק בלב, רחמים. לכולם,
חוץ מ... חוץ מלשיר. שיר היתה הראשונה שאמרה לי לא, שהיתה
אמיתית איתי. באותו רגע שנגעתי בה, והיא הרחיקה לי את היד,
התאהבתי בה, בצורה נואשת. לקח לי הרבה זמן, והרבה מאד מאמצים
להשיג אותה, אבל הכל היה שווה. עכשיו אני והיא הזוג הכי מקסים,
ואנחנו מאוהבים עד מעל הראש. פעם שיר ניסתה לתאר לי איך אני
נראה, היא אמרה שיש לי שיער שטני, אבל כשהסתכלתי במראה ראיתי
מן אפרפר בהיר כזה, היא גם אמרה שיש לי עיניים חומות, אבל לי
זה נראה שחור. כשאמרתי לה את זה היא אמרה שזה לא משנה כי אני
מקסים גם בצבעים וגם בשחור-לבן. זה קרה לפני שנה בערך,
כשהודיעו לאימא שלי על הניתוח. כשהיא שמעה שאחרי הניתוח יש
אפשרות שאני אראה, היא רצה לחדר שלי, התפרצה פנימה, למרות שאני
שונא שהיא עושה את זה ולמרות שאני ושיר התנשקנו שם, וסיפרה לי
את החדשות המרעישות. שיר מיד התלהבה, אני פחות. לא הייתי בטוח
אני רוצה ניתוח, שאני רוצה לראות צבעים, אבל הסכמתי, בשביל שיר
אני אעשה הכל.
עכשיו, חודש אחרי הניתוח, אני רואה את העולם בצבעים אמיתיים!
ממשיים! ואני לא יודע למה, אני פשוט... מאוכזב. נכון שבהתחלה
היה מדהים לראות את עצמי, את אימא ואבא, ואת הכל בצבעים אבל
אחרי כמה פעמים שהסתכלתי על עצמי במראה התחלתי להבין כמה אני
מכוער. ואז באה שיר, מאושרת... היא רצה אלי וחיבקה אותי, ואז
עשתה סיבוב במקום כדי שאני אוכל לראות אותה באמת. היא נראתה
מקסימה! מושלמת יותר מכל דמיון. נדהמתי לראות את קרני השמש
מהחלון נתפסות בשערה ויוצרות בו פסי נחושת, את העיניים הכחולות
שלה, העמוקות כמו הים, ואהבתי אותה כל כך! היא היתה מדהימה!
מאז אני מבלה שעות רק בלבהות בה, לחקור כל חלק בגוף שלה, למרות
שהיא אומרת שזה מפחיד אותה. אבל שיר היתה הדבר היחיד העלה על
הדמיון שלי. אני עוד זוכר את הצבעים שדמיינתי, והופתעתי לגלות
שאין כאלו צבעים במציאות. לפני יומיים אימא שאלה אותי איך
לדעתי העולם בצבעים, עניתי לה רק משפט אחד:
"נחמד... הצבעים של הדמיון יותר יפים"


הערה: אז אין כזה דבר מחלה שלא רואים צבעים... ביג דיל! הבנתם
את הרעיון! אל תהיו קטנוניים..... תודה