נברתי בגלידה.
ילדה עם סוודר שאוכלת גלידה ורודה חיוורת ופיצפוצים בתוכה.
בעיניי התמונה היתה די אירונית. אבל אתם לא טרחתם אפילו לשאול
למה אני רועדת, ולמה אני אוכלת גלידה כשאני רועדת.
זה כל כך מוזר, שכשזה שלושתינו ביחד, זה פשוט לא מסתדר, פתאום
נגמרות המילים ואני מרגישה איך משהו בי באמת לגמרי דפוק. אחרת
איך השתיקות האלה כאלו מתוחות עם חוטי חשמל בינינו, אף אחד לא
יפרד, אנחנו רק נתחשמל בדממה. ואיך אני לא ממלמלת מספר מילים
ובורחת מכל הסצינה הכל כך מיותרת הזאת, אני לא צריכה את זה.
כבר הפסקתי לספור את הפעמים שאמרתי לעצמי הערב מה לעזאזאל אני
עושה כאן ואני מרגישה שבשני הצדדים, בשני העולמות שלי, גם בזה
שכשהכל יגמר אני אלך אליו, ריק נורא, ואין לי לאיפה ללכת,
בודקת בזהירות את שיווי המשקל שלי, גם הוא נמס כמו הגלידה
הזאת, כבר אין לי טעם בפה , ואני ממשיכה לאכול, כרגיל, לקחתי
על עצמי יותר ממה שהייתי צריכה. כל הפרצופים האלה עוברים לידי,
ואני צריכה רק אחד, רק אחד שיסתכל לי בעיניים, ויראה אותם
עצובות בעצב שאפשר לטבוע בו אם מתקרבים מדי, אבל הוא לא יפחד.
רק אחד שיעצור מלכת.