הסיפור החל כך:
לפני כשבוע הגיע אלי טלפון שהדיר מעיניי שינה מרוב התרגשות.
גוף ציבורי מכובד, פנה אלי, לאחר ששמי הגיע לאזניהם, והוצע לי
לקחת על עצמי ניהול והובלת פרוייקט בתחומים שממש תפורים עלי.
ואני שכבר חשבתי שבגילי כבר עייפתי מאתגרים, נדלקתי.
קבענו פגישה, איש הקשר מטעם המשרד הציבורי ואני בבית קפה בעיר
הסמוכה למקום מגוריי.
הבאתי איתי את תיק התעודות, ההמלצות, וקורות חיי. אני קיבלתי
הסברים נוספים לגבי מהות הפרוייקט. ושנינו התרגשנו עד דמעות.
הוא, כאשר לדבריו ריאיין כבר עשרות מועמדים, אני האדם הכי
מתאים והכי נכון למקום הזה. ואני  שאודה למרות צניעותי הגדולה,
זה  בהחלט ליטף לאגו שלי, אבל בעיקר כי פשוט נכבשתי

איש הקשר אמר שיתקשר אלי תוך ימים לתאם לי ביקור במקום ופגישה
עם המנכ"ל. ושהמנכ"ל אישר את קבלתי לעבודה הזו. מה אגיד לכם,
עברתי שבוע סוער ביותר. עם לבטים קשים, עם תקוות אדירות, עם
נסיונות להשאר שפויה ולהמשיך ולתפקד בעומס שגם כך מונח עלי.
הגיע היום. הקצתי מוקדם (ובכלל מי יכול היה לישון?), מקלחת
מרעננת, שעתיים איפור, ניקוי ושוב איפור, ושוב... בחירת הבגד
הנכון (אחרי שניסיתי את כל המלתחה).
ויצאתי לדרך. פקקים, כבישים משובשים אבל אני עם מוסיקה נהדרת
בסי די וחלונות סגורים כדי לחוס על הנהגים בכביש ושרה לי בקולי
קולות כשמצב רוחי בהיי או כפי שהצעירים מכנים זאת, הייתי
בסוטול.
טוב, הגעתי (דבר שלכשעצמו מדהים כי אני ידועה בללכת לאיבוד),
חיפשתי חניה. כלום. אין, אוקיי אנצל את ההטבה שניתנה לי, עליתי
על המדרכה. התקשרתי מהסלולרי לאיש הקשר שהנה הגעתי ואני עומדת
להגיע...
לפתע אני רואה את איש הקשר מגיע אלי, נוטף זיעה, חיוור עד כדי
להדאיג, מבטו בורח ממבטי, הבן אדם נראה לי בצרות.  אבוי, צרה
צרורה, איך לא חשבתי על זה, אני מצטער...
ואני כבר חשבתי שהישיבה בוטלה, שמועמדותי בוטלה, שמישהו
במשפחתו נפטר, מה לא עבר בראשי באותו רגע.
ואז אמר... "שמעי המשרדים נמצאים בקומה שלישית ואין נגישות
אלטרנטיבית..."
לרגע קפאתי. הייתי המומה, ללא מילה, בלי הסברים, סובבתי עצמי,
נכנסתי למכוניתי ונסעתי לדרכי כשאני משאירה אותו נטוע שם על
המדרכה. נבוך.
לא אספר לכם איך כל הדרך מגבי השמשות שלי פעלו ביום בהיר, כי
לא יכולתי לראות הדרך מרוב דמעות כעס, ותסכול.
ואז התישבתי וכתבתי מכתב למנכ"ל עם העתקים למשרד הממשלתי
שהמקום כפוף אליו, ועם תפוצה לאחד העיתונים הגדולים במדינה.
וסיפרתי את הסיפור הבא:

את יצחק פרלמן הכנר המפורסם ודאי אתם מכירים. אדם משכמו ומעלה
ווירטואוז בינלאומי. גדולי המושלים בעולם כולו מזמינים אותו
לביתם, והינו שגריר מכובד מאין כמוהו למדינת ישראל. ומביא לנו
כבוד גדול.
יום אחד, הוזמן להיות אורח הכבוד ואמן אורח בארוע התרמה נוצץ
שאליו הוזמנו כל ההוז והוז של המדינה וגם אורחיה.  כרטיס כניסה
לארוע עלה כמה מאות שקלים לא מבוטל.
רבים מהמוזמנים נענו להגיע בזכות שמו של פרלמן מכובדנו שהופיעה
בהזמנה המהודרת.
והנה ערב הארוע.  כל הנוצצים והנוצצות עם הלימוזינות המבהיקות
מתחילים להתאסף, על תלבושותיהם המפוארים, וערך התכשיטים
הזוהרים יכולים היו להאכיל מספר ישובים במדינה.
או אז הגיע גם מיודענו החביב.
אך אבוי!!! אין נגישות!!! אולם כזה, הטבול בפאר וביוקרה ללא
נגישות מתאימה לכל סוגי האוכלוסיה.  כלומר יש שווים ויש שווים
פחות.
אוי לאותה בושה!!! הקהל ממתין, הקהל מתחיל לזוע בעצבנות. כולו
מזיע בחליפת הסמוקינג הגיע המארח והציע להוביל את פרלמן דרך
כניסת השירות של המטבח, דרך סירי הבישול המהבילים וריח הבצל.
או אז באחת הסתובב האמן הבינלאומי, הסתובב, נכנס למכוניתו ונסע
משם.
לא הסכים להשפלה הזו,  ליחס הזה שלא יאה לאף בן אנוש.

ועכשיו אשמח לשמוע דעתכם חבריי. ואולי מישהו יצליח סוף סוף
למתן רוחי כי במצב רוחי בא לי פשוט לשבור קירות.