תגידו,
הייתה לכם פעם את התחושה הזאת של מה לעזאזל אני עושה פה?
מסתבר שגם לי, לפחות נראה לי על-פי שיקולים מאוד מסובכים!
וכמובן.... האינטואציה הגברית שמוחבאת אי שם בתוכי.
אז בכל אופן, אני התחלתי לשאול את השאלה הזאת כל פעם שמשהו
השתבש. לאיפה שלא הגעתי, כשהעניינים השתבשו תמיד חפשתי תשובה
לזוועה הזאת.
הכיצד ייתכן דבר שכזה? ועכשיו ברטרוספקטיבה, אני שואל את עצמי
שאלה פשוטה.
מה לכל השדים והזונות עשיתי שם?
זאת שאלה שעליה מבוסס הכל, חיינו הפשוטים והעלובים כל-כך.
בעצם, עכשיו אני מגזים, לא עלובים, חסרי תכלית נקרא לזה. כן,
יותר טוב.
אל תגידו לי! אין לכם שמץ של מושג על מה אני מדבר ואתם בדיוק
שואלים את עצמכם את אותה שאלה ? אז זהו שאתם חושבים שכאן תמצאו
את התשובה. יש לי בשורה עבורכם, אתם לא. רק שתדעו מראש.
מי כבר יכול להסביר מה עשיתי אצל היועצת כשאין לי בכלל בעיות?
מי כבר יכול להסביר למה שכבתי עם הידידה של החבר של החברה?
מי כבר יכול להסביר למה הלכתי לפאב-דיסקו דפוק בשם 1942 כשהוא
מפוצץ בערסים ופרחות?
יתרה מכך, מה אני לעזאזל עושה פה בעצם כותב את כל זה?
אני ממש לא יודע. כנראה שהרגשתי צורך לשתף אותכם באי-הידיעה
שלי.
למה אני תמיד עושה את זה לעצמי?
מגיע למצבים שאין לי מושג מה בעצם רציתי לעשות או להשיג
או
מה בדיוק חפשתי שם באותו רגע?
אל נא נשכח את המעשים היומ-יומיים הבסיסיים שלנו.
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? פשוט עינוי מתמשך ללא סוף.
והפעם, לא כזה אופטימי ללא אור בקצה המנהרה.
בכל אופן, באירוע מסויים, נעזוב את התאריך המדוייק לעתה.
למרות, שלא יזיק אם אציין שזה היה בסילבסטר לפני כמעט שנה.
אז כן, כמו שאמרתי, באירוע הספציפי הזה, הייתה לי תגלית.
כמובן שהגעתי לכמה מקומות באותו ערב ארור.
כיכר רבין, חוף הים מציצים, ולסיים את הערב כמו שצריך אי אפשר
בלי קפה נטו. מצטער לאכזב אתכם, לא היה סטארבאקס עדיין, כפויי
טובה שכמותכם.
אז התגלית... זה היה משהו יוצא דופן.
אחרי 18 שנה, אבל תורידו מזה כמה משנות פעוטי, ילדותי
וצעירותי
והגעתי לשאלת השאלות.
איך לעזאזל הגעתי למצב שאני שואל את עצמי:
מה לעזאזל אני עושה פה, שלוש פעמים בערב אחד, ועוד בסילבסטר.
בהתחלה אמרתי, נאאא, לא יכול להיות שזה באמת קורה לי, אבל אז
זה הציק לי קצת. חשבתי על זה. ובאותו רגע, לא הייתה לי תשובה.
ניסיתי קצת לחשוב עם האינטואציה הגברית שבורכתי בה. לא עבד.
לבסוף מצאתי תשובה שלא ספקה אותי, אבל גם זה משהו בסופו של
דבר.
זה הצורך הזה.... הצורך הבלתי-מובן הזה...
בלצאת.
לבלות. או לפחות לנסות.
להרגיש בחיים, בין כולם.
למרות שהמקום חרא,
הסביבה חרא,
העיתוי עוד יותר חרא - סילבסטר (?) נו באמת.
אבל,
האנשים?
מה יעלה בגורל האנשים?
הם סבבה. |