די.
אין בזה עוד טעם.
אין בזה עוד סיבה.
ניסיתי לחפש עזרה בהתחלה,
אבל כעט אני מבינה שאין,
אין לאף אחד כדורי קסם
או פתרונות.

אולי מחר הכל יעבור!
היום הרי ירד גשם סוף סוף,
ו...תמיד המצב משתפר אחרי הגשם.
הגשם מרטיב רק את אלו שצריכים עזרה
ואני נרטבתי כל כך אתמול!
ומאתמול אני מחכה...

אקדח לו היה לי,
כדי שאוכל לקשור לחבל מלופף לצווארי
אותו הייתי מחזיקה לפני שאקפוץ מבניין
ואפול לחומצה רעילה.
או שמה עדיף מנת יתר?

כל חלום נושא תקווה
כל חלום עוזר לנו להבין ולרפא
כל חלום נותן בנו עוד מעט חיים
אבל אני?
אני לא חולמת.

אני מכירה כל כך הרבה אנשים
אנשים יפים, אנשים פחות יפים
אנשים רדודים, אנשים יותר רדודים
אנשים חייכנים, אנשים פחות חייכנים
וגם אנשים מושלמים.
אבל אני לא מכירה אף איש
שמוכן למות איתי.

איפה כל הכוח?
האם איבדתי אותו כל כך בקלות?
האם נתתי דרור לעצם קיומי?
איפה הוא??
איפה הוא?!?!
אני צריכה אותו!! תביאו לי אותו!
הוא שלי!
שליייייייייי!
תחזירו לי אותו בבקשה...

אני שונאת לבכות
בכי מרטיב, ומלכלך
וזה בכלל לא יפה.
כל פעם שאני בוכה קורים דברים רעים.
אז אולי אני אפסיק סוף סוף לבכות?
אפילו עכשיו...

קחו אותי כך.
תנו בי אמון,
שזה הכרחי שאמות
אחרת יקרה דבר נורא יותר.
האמינו בעצב שלי
הוא אמיתי, יותר ממני.

להפסיק לחפש את התשובות במילים של אחרים!
זה מה שצעק עליי המוכר בחנות הדיסקים,
כשביקשתי לקרוא את המילים פעם אחר פעם.
כמה הוא צדק...
אני צריך את הכאב של אחרים בשביל להרגיש את הכאב שלי?
בוודאי שלא!
בשביל זה אני כותב.
אני לא צריך את הסבל שלכם...יש לי מספיק משלי
אתם רק תוספת מינורית למילותיי.

אולי כבר תפסיק להביט בי במבט החודר שלך?
זה כואב לי.
בבקשה תפסיק.

בקו הרכבת לונדון-ברלין
שקעתי בשינה עמוקה,
ובה לא חלמתי על העתיד הטוב שמחכה לי בגרמניה.
אבל כשהתעוררתי בבכי נוראי
וכל אנשי הקרון הביטו בי בגועל
בחרדה.
מה יש לי בברלין שלא היה לי בלונדון?
ובעצם מה יש לי בלונדון שלא היה לי קודם לכן?
אין שום דבר,
בשום מקום.
אבל בברלין - בברלין יש עוד רכבות
לעוד יעדים...
אני אברח ואחפש מקור חום.
לעולם לא אוותר,
לא אולם לא אתן לעצמי לחייך.
מותר לי רק לבכות,
וזה מה שאני עושה.