מהטלה קלה, תעלול כזה או אחר, משך בכדור הצמר, והתגלגל יחד עמו
מן השולחן, גיחכתי מעט, מרי צחקה בקול רם, "חתלתול טיפשון",
אמרה, "פויה", והכתה על חוטמו בעוד זנבו חבוי בין רגליו, "די
מרי", הפצרתי בה, "מספיק כואב לו מן הנפילה".
היה זה הסתיו, והימים חלפו ביעף, העצים בגינה כבר החלו
מקריחים, ומרי עבדה כל אחר הצהרים על מנת לגרוף את עליהם
האדומים לערמה אחת, ואחר לאסוף אותם לפח האשפה. ישבתי אני
והחתלתול על כיסא הנדנדה שבחצר, והנחתיו להשתעשע בכמה עלים
בודדים שגלו מחבריהם ומצאו מקומם על משטח האכסדרה. מזווית עיני
עוד יכולתי להבחין בעיניה העייפות של מרי בעוד היא עמלה רבות
ורוחה אינה עומדת לה עוד להמשיך ולגרוף כך עד קץ מלאכתה , הכל
על מנת ומשטח הדשא ישוב להיות חלק כשהיה בתחילת האביב ולאורך
הקיץ כשהייתה עוד ילדה.
ואני. אני חשבתי שאין בכך טעם, פזיזות הדעת, כי הנה מבצבץ ובא
החורף ועמו שלג וברד אשר אם לא ירמסו כליל את העשב הירוק,
לפחות יכסוהו משטח לבנבן וקריר, כך שאין תועלת רבה במעשיה,
ובלבד איני מתאונן על עלי השלכת האדמדמים, ממראית עין, הם
משווים לגן מראה קלאסי, כמעט קסום.
תה חם הוא מן החובה בימים אלה, לא רק שהקיץ היה גשום וקר
מתמיד, הנה סוף הסתיו מביא עמו רוחות צפון מקפיאות, חזרתי
למטבח, והנחתי את הקומקום על האש, שולה מן הארון זוג כוסות
בשביל שנינו.
מרי התרפקה על ספת העור בתנוחה רוגעת, הנה מצחה אשר מזמן ולא
נוכח בזעה , עכשיו נושף ויגע. לא הייתה זאת תוגה אשר נפלה על
פניה, ברם תחושת אכזבה קלה על הקיץ לו קיוותה, וזה הכזיב.
מרי נאנחה קלות על עבודתה המאומצת, וימי הקיץ של שחר ילדותה
נראו רחוקים כפי שלא היו מעולם. אותם ימי קיץ זהובים, כאשר רוח
נעימה שטפה את פניה, והיא ואמה יצאו לשיט באגם, מנופפים לשלום
לדייגים ולזוגות הצעירים אשר מצאו מפלט רומנטי מעין כמוהו
בסירתם הנודדת. הייתה זו אמה אשר חיוכה היה ממס את קטיפת השלג
של חודש דצמבר, ופותח את האביב בכינורות וחלילי הציפורים. אך
הנה הסתיו הגיע, והחורף הנה ומחכה בקוצר רוח לכניסתו ההירואית
בשלל הבזקי הברקים, ותרועות הרעמים, הנה רק התה החם נשאר לה
למרי לזכר חומו של הקיץ האחרון שאי פעם תזכור, ורק פרוותו הרכה
של חתלתולה הכתמתם והמנוקד תהיה לה למשענת ומקור של תקווה.

מלודרמה קטנה, חבויה בין שלל ספרים מאיימים ועבי כרך, מעין
שירה נוגה, פורטת על עצביה, מעלה דמעות מספר בעינה השמאלית,
ואחר מאחדת אז זוג עיניה לבכי חרישי, כמעט ותפילה לשמיים.
בית אחר בית, מילה אחר מילה, והנה כמו מנגינה מתלווה מן ההפקר,
מציפה בהרמוניה את דפי הספר הצהבהבים, מעניקה שוב שלווה, ומן
הרגע הזה, שבב זמן בהיסטוריה, פתאום הכל הופך בהיר, והבנה
ממלאה את באר היאוש, יותר אין שנאה, אין כעס, אין כאב, והיצרים
הנה ונהפכו לאוויר הליל, שוב לא ידעו הם טעמו של המר.

עיניים תכולות לה, נוצצות כזוג פנסים בחשכת שערה השחור - הגלי,
וחמוקיה - נאים עוד נאים, בעוד היא הולכת לדרכה, נע גופה כגלי
הים, אך לעולם ואינו מתנפץ, אף שתמות ובר מינן היא, מרי תיזכר
כיפה בתבל.

אולם לאחר השיר אשר דקלמתי לה - למרי, והנה עצמה היא עיניה
ושקעה בשינה חפוזה, למטה מכוחה לסחוב גופתה אל חדר השינה, משום
עייפה הייתה, ושינה ארוכה הנה ותואיל לה למכביר, לכן נומי נא
מרי, מי ייתן ותקיצי משנתך לשמע נעימותיהם של ציפורי האביב
השבות מן הדרום. ועיניך ישובו ויחזו במופע הצגתו של הקיץ.
נשיקה - נישקתיה על מצחה, ומן הארון שמיכה הוצאתי לה למרי,
משום לא תקפא בקור הליל, וחום יהיה לה לחוסה ומגן.
לילה טוב - מרי. מי ייתן משאלתך תתגשמנה.