צליל קולה מתמוסס כשהפסנתר
חופן בעוצמות שהרבה זמן לא נגעו בי
מלטף בפנים המפוספס המחוספס
ואני לא נרגעת
דומעת
רגע נעלמת
נאבקת
ליד היד המונחת ברכות בלי כוח
מבקשת לברוח
אל תוך
אחר
אני לא יודעת
אולי את
יש בך קסם שעוטה ההטעיה

תווי תהלוכה הולכים חרש בנינו לאט וב
זהירות
שערותיהם הרכות נעות עם הרוח
באמצע שום מקום צחיח ומלא באנחת עולם
לא לשבור את ה
שורה
את השרשרת
אני מביטה ולא נוגעת
חושבת שאת מודעת
אבל לא
יכולה לטוות מספיק
תוים דקיקים
אם לא נזוז מהר מדי
אולי
יהפכו יום אחד
למנגינה
אולי הרעידות של החזה הנושם בכובד
הגורל המקווה
לא יפריעו את רחש העולם הזה
את התנומה הארעית של המורא
שמתמקם בצוואר הרחם