"את כמו פרפר" אמרת לי פעם, "אסור להפריע לך לעוף, את תמיד
צריכה להיות חופשייה", הוספת בהרהור, כשמבטך מסתכל הרחק.
הסתכלתי עלייך, באהבתי אלייך כאדם, המיוחד כל כך שהיית לי.
חשבתי על מה שאמרת, שידעתי שבאותו רגע היית צודק.
הייתי כל כך רחוקה מהקרקע, בלי שום רצון לחזור, זה לא שימח
אותי אבל גם לא עשה לי הרבה רע... חוץ מהסיפור אתך.
האמת שלא כתבתי לך מעולם, אולי חוץ מפעם אחת... עכשיו כבר הרבה
אחריי, הגיע הזמן.

זה התחיל כל כך מזמן, נראה כאילו שנים רבות עברו מאז.
זה היה בקיץ כלשהו, מתישהו בתחילת המאה הזאת, ללא ספק.
היו לנו את השיחות הקיומיות ביותר.
היינו שונים בכל הבט של החיים שלנו, אבל דומים בנפש.
לכן יכלנו לשבת שעות על גבי שעות לדבר על הכל, אני בגישה הבוטה
שלי, ואתה... אתה בחיוך שלך.
החיוך שלך... הדבר הראשון ללא ספק, שהכרתי בך.
הדבר הראשון שאהבתי.
במדרגות שצופות בשקיעה, מבין בתים הצובעים באופן כל כך מוזר.
פעם אחת היה לי קר, והשמש חיממה לי רק קצה אוזן.
אמרת לי להתרכז בשמש, בחום שלה... ובאמת התחממתי.
אתה, רק אהבת לשבת בלילות בים, ולחשוב מחשבות קיומיות שתמיד
נראו לי בודדות.
אני, תמיד הייתי מסבכת אותך בתיאוריות המוזרות שלי על החיים,
כל כך אהבת את זה, ראו על פנייך באופן שהיית מרותק לחלוטין
למילים שבוקעות מפי.
אבל יותר מזה...

היה לנו כיף כשהיינו רק שנינו מדברים שעות ארוכות, היה צפוי
שאחרת זה לא הלך.
היה כואב לגלות.
תמיד היינו נפגשים, חולקים את נפשנו, ושוב חוזרים למרחק
הגאוגרפי ביננו, מנסים לצמצם את הרווח שנותר עד לפעם הבאה.
לא ידענו מה לעשות, התרחקנו עם הזמן.
ניסינו אחרת, אבל אני הפרפר שמעולם לא יכלת לתפוס.
תמיד חשבתי שהגורל קבע, היה לי פשוט קשה להשאר בחכה העדינה
שלך.
הרכות הפנימית בניגוד למראה המחוספס שלך, היו תמיד מדהימים
אותי.



היום זה נדיר שאני מקבלת ממך הודעה, או נדיר שאנחנו מדברים...