כל יום שישי בשמונה בערב הינו הולכים לסבתא וסבא, הינו
מתארגנים כולנו, מתלבשים יפה ויוצאים עם מצב רוח טוב מהבית.
אצל סבא וסבתא היה נהדר, יכלתי לשכוח , מכל הצרות, הבעיות וכל
מה שמטריד את מוחי.
לפעמים כשהיה לי יום רע והיתי עצובה, הגעתי לשם, הכל השתנה מן
הקצה, התחלתי לצחוק ולשכוח מהכל.
הינו כולנו, חמישה נפשות דופקים על דלת הכניסה, מחכים כמה דק'
והחיוך הגדול של סבא היה מכבד אותנו בכניסה לתוך הבית. כשהגעתי
לשם הוא לא ויתר על חיבוק ממני, גם כשלפעמים לא היה לי חשק
לחיבוקים, הוא רמז לי משהו כדי שנתחבק, משום מה זה היה חשוב לו
מאוד.
לאחר מכן, הגענו לסלון וסבתא כיבדה אותנו ב"שלום" הגדול שלה.
ולא היתה מוותרת על מיץ תפוזים בגלל "שנסענו דרך ארוכה ואנחנו
מוכרחים לשתות משהו".
התיישבנו בסלון של ביתם, הוא היה מלא בצבע, בתמונות, בעציצים
בכל עבר, סבתא אהבה מאוד פרחים ועציצים, כל שבוע קנתה זר פרחים
חדש מחנות הפרחים שבמרכז העיר, ומכיוון שסבא וסבתא גרו בקצה
העיר, והיא לא אהבה במיוחד לנסוע באוטובוסים, סבא הסיע אותה כל
שבוע ב 8:00 בבוקר, כאשר החנות מייד נפתחת, כדי לקנות את
הפרחים "הכי טריים", כך היתה קוראת להם.
כל שבוע ראינו באגרטל זר ציפורני חתול, לפעמים נוריות,
צבעונים, אך בעיקר אהבה ורדים כי אמרה שהזכירו לה חברת ילדות
שהיתה לה ששמה היה "רוזה",
וגם משום שסבא הביא לה בפגישתם הראשונה זר וורדים ענק.
בשידה ליד החלון היו מונחים מסגרות רבות ששם הונחו תמונות רבות
של בני משפחה וחברים, התמונות צולמו בעיקר מתקופות טובות, סבא
אמר שלפעמים היה רוצה להיכנס לתוך אחת התמונות ולהישאר שם,
כשהיתי קטנה תמיד סיפר לי סיפורים מהתמונות, ואני שאלתי
בסקרנות רבה [כך אמר לי] "מי זה?, ו"מי זה?"
ואני זוכרת שהיתי מרותקת לסיפורים שלו כאילו היו אגדות, הכל
נראה לי כ"כ מסקרן ומעניין. היינו מתיישבים על הספה ויובל שאלה
אותי בשקט אם כדאי לה לקחת עוד שוקולד לפני האוכל או שאמא
תכעס, ואני אמרתי שהיא תכעס, אבל למרות זאת היא לקחה ואני
החבאתי אותה, לאחר שסיימה את השוקולד סביב הפה שלה היה מרוח
השוקולד ואני התפקעתי מצחוק כשראיתי אותה כך, אימא הביטה ולא
כעסה היא רק צחקה ונגבה לה את השוקולד בטישו שהיה זרוק בתיק
שלה.
יובל היתה העליזה בין בני המשפחה, היא תמיד אהבה לצחוק ותמיד
כשהייתי עצובה ידעה איכשהו לעודד אותי , אולי כי היתה רק בת 4,
היא חכמה מאוד, לפעמים כשראתה אותי יושבת בחדרי עם פנים
עצובות, היא קפצה על מיטתי, ליטפה את שערי הפזור ושאלה "את
עצובה?", אני הבטתי בה, בעניים הכחולות שלה, התמימות, הגדולות
כ"כ, ואמרתי שכן, היא שאלה למה, ואני הסברתי שלפעמים אין סיבה
מדויקת ולפעמים מרגישים מן עצבות כזאת בלב, מן משהו דוקר שלא
יוצא, היא אמרה אם זה כמו קוצים או שאולי זה מחט של זריקה,
ואני חייכתי ואמרתי שלא בדיוק, שזה יותר כמו אבן כבדה שיושבת
בלב, והיא שאלה איך אבן נכנסת לתוך הלב, ואם זה לא מסוכן שיש
אבן בתוך הלב, אני ניסיתי להסביר לה שזו לא אבן מוחשית אלא אבן
דמיונית, והתחלתי לצחוק, היא צחקה גם וחיבקה אותי ופתאום אמרה
"אני אוהבת אותך מאוד, אל תהיה עצובה אף פעם, טוב?" ואני עניתי
שאשתדל וחיבקתי אותה חזק חזק.
אורן היה הטיפוס הדינמי במשפחה, הכריזמטי, מלא מרץ ואנרגיות.
אני ואורן לא הינו קרובים במיוחד אך לא רחוקים במיוחד.
יובל היתה קרובה לשנינו, היא היתה הטיפוס שמגבש את המשפחה
שלנו, מאחד אותה, למרות שאני זוכרת שלפני חמש שנים - היתי בשוק
כשאמא ספרה לנו שהיא בהריון, ואני בכלל לא היתי מעונינת באחות
קטןה, אך הכל השתנה כשראיתי בפעם הראשונה את הפנים המדהימות
שלה, כשהבטתי בה הכל נמס, וראיתי את היצור הכי מתוק, מדהים
שראיתי מעודי. הבטתי בעניים שלה וראיתי איך היא בוחנת אותי, את
חדר התינוקות ואת כל הסובבים סביבה. הבטתי בייצור הקטן והתמים
הזה, ואמרתי לה "אין לך מושג למה נכנסת כשהגעת לכאן".
והיא פשוט חייכה.
יובל תמיד חייכה, כשהיה משהו עצוב תמיד אמרה שזה גם שמח ומצאה
סיבה ששכנעה אותה. לפעמים התמימות שבה היתה רבה מידי, אבל אני
התנחמתי בכך שהיא רק בת 4 ובודאי כשתגדל הראיה שלה תשתנה,
ידעתי שאתגעגע לתמימות שלה, התמימות שבה אפיינה רק אותה,
תמימות שרק לה יש.
האופטימיות שלה, הצחוק המתגלגל, העניים שלה, לפעמים חשבתי כמה
ברת מזל אני שהיא אחותי.
אחרי שהינו מתיישבים בסלון במשך חצי שעה ושומעים את הבדיחות של
סבא, ומתגלגלים מצחוק כולנו, אפילו יובל שלא הבינה כ"כ מה
מתרחש, סבתא קראה לנו לשולחן, ואנחנו קמנו מהישיבה הנוחה בספה
והתקדמנו לחדר האוכל, הבטתי בשולחן הערוך, על הסדר, האסתטיקה,
הכל היה מותאם לפי צבעים, המפה שסבתא רקמה כיסתה את השולחן,
ומפיות לבנות היו בצד כל צלחת, 5 קערות צבעוניות היו במרכז
השולחן ומתוכן הריח ריח טוב. אנחנו התיישבנו והחמאנו לסבתא על
סידור השולחן והיא נראתה גאה בעצמה. לאחר מכן סבא שאל את אורן
איך הולך עם הלימודים והבגרויות ואורן אמר שהוא מסתדר, למרות
שזה לא היה כ"כ נכון, הוא רצה שסבא יהיה גאה בו, למרות שלא ידע
שסבא יהיה גאה בו תמיד, לא משנה מה, זה מה שאהבתי אצל סבא,
שהוא אהב אותנו ללא תנאים, תמיד קיבל אותנו איך שאנחנו. אנחנו
התחלנו לאכול ואבא החמיא לסבתא על האוכל הטעים, ואמא אמרה שהיא
חייבת ללמוד איך להכין אותו גם ואני חייכתי בשקט. יובל נתנה
נשיקה לסבתא ואמרה "זה האוכל הכי טעים בעולם". סבתא נתנה נשיקה
ליובל, ויובל ראתה במראה שהיתה מולה שהאודם שלה מוחתם בלחי שלה
וזה הצחיק אותה. אחרי ששבענו, סבא, אורן ואבא הלכו לסלון ודברו
על פוליטיקה ועל משחק הכדורסל שהיה אתמול בטלויזיה, וסבתא,
אימא יובל ואני פינינו את השולחן, יובל התעקשה להרים את הקערה
הגדולה למרות שהסברתי לה שהיא עלולה לשבור אותה, אך כמו תמיד
היא נצחה והניחה את הקערה בהצלחה בשיש במטבח.
כשיובל אמרה שהיא מסוגלת היא התכוונה לזה, לאחר שהניחה אותה
היא רק חייכה אליי חיוך נעים, לא חיוך שחצן שאומר "אמרתי
לך...", ואני עניתי "כל הכבוד".
לאחר כמה שעות שהתיישבנו בסלון כולנו, אורן אמר שהוא מוכרח
ללכת משום שיש לו פגישה עם יעל, שאותה כפי הנראה אהב מאוד,
בתקופה הזאת הם היו יחד תמיד, לא היה יום שהיא לא היתה בביתנו,
היא אמרה שהיא מאוד אוהבת את המשפחה שלנו, שאנחנו כ"כ חמים
ונותנים לה להרגיש נורא טוב עם עצמה כשהיא אצלנו. אנחנו נשארנו
אצל סבתא וסבא ובשעה 22:30 נפרדנו בנשיקות וחיבוקים גדולים.
הגענו לבית ולפעמים גם אני הייתי יוצאת.
כשאני מסתכלת על זה היום, אני יודעת שלקחתי את הכל כמובן
מאליו: באים לסבתא וסבא, יושבים, אוכלים, מדברים, חוזרים
הביתה. אבל היה בזה משהו מיוחד, משהו שלא הבחנתי קודם, שלא
רציתי להבחין [?!], היתי עם המשפחה שלי, עם המשפחה שלמרות  כל
החסרונות שבה היתה מושלמת עבורי.
היום, בשעה שמונה ביום שישי, הגענו חמישה נפשות לבית של סבא
וסבתא בקצה העיר, דפקנו על דלת הכניסה ואת פנינו כיבדה סבתא,
היא לא חייכה ורק אמרה לנו שלום, לא שלום גדול כמו תמיד. הבטתי
ביובל וגם היא לא נראתה עליזה כמו תמיד, אורן שהיה מלא
באנרגיות ומרץ כל הזמן, נראה עייף מאוד וחסר מצב רוח לחלוטין.
נכנסנו לבית, הוא היה אפרורי, חסר כל צבע וחסר רוח חיים,
הפרחים שהיו באגרטל היו נבולים, והשולחן בחדר האוכל לא היה
ערוך, היו הרבה שינויים באותו היום. נכנסנו כולנו לסלון
והתיישבנו, אימא הדליקה את המנורה בחדר.
באותו יום, לא כמו תמיד התיישבנו ושתקנו, לא דברנו על ספורט,
ולא על פוליטיקה
לא דברנו על האוכל הטעים של סבתא, ובעיקר לא צחקנו מהבדיחות של
סבא,
הבדיחות של סבא שגרמו לי לשכוח מהבעיות, מהמחשבות, קולו הנעים,
החיבוק שלו שגרמו לי להרגיש אהובה תמיד! היום הוא לא חיבק אותי
והוא לא הצחיק אותי, הוא לא שאל בכנות לשלומי והוא לא אמר לי
שהוא אוהב אותי, המקום שהיינו בו לא הואר כמו תמיד, בגלל שהוא
לא היה שם, והוא לא יהיה שם, ולעולם  לא אראה אותו יותר ולכן
אני מתגעגעת כ"כ...