את יפה, את יפה מאוד.
אני... אני רוצה להגיד לך ש...
די.
אני לא יכול יותר.
אני...
אני אוהב אותך.
את אפילו לא יודעת מי אני. אני... אותו בן 17,  אותו מטר שישים
וחצי, שאומר לך שלום לפעמים בחצי טון מבויש כזה. כן... זה אני.
מה? את לא מזהה? זה בסדר... גם אני לא.
כבר ארבע שנים שאת נושמת סביבי את אותו חמצן בר מזל, ואני אפוף
אחריך בסהרוריות מטריפה, לא יכול להגיד, לא יכול שלא להרגיש כל
עורק בגופי כשאת שם.
אני זוכר שלפני שבעה חודשים ושלושה ימים, בשעה שבע ועשרים
ושמונה דקות בדיוק, עברת לידי.
העולם הבהב מולי אז, תלתלייך מברישים את מצחי המזיע והרועד,
אצבעותייך מבעירות את ציפורני באש שמעכלת אותי עד היום.
כן, זה אני. אני הילד ההוא, הילד הנמוך בעל המשקפיים, שרוכים
פתוחים וגרביים לא תואמות.
אני רוצה להתוודות... עייפתי.
שנים שלא ישנתי כראוי, ואת רודפת אותי בחלומות.
מכה אותי, צועקת עלי, גונבת את בגדי, שורטת אותי בציפורנייך
ואני מחקה אותך מתוך שינה, מתעורר עם דם על חזי וצווארי...
המגיפה שלי.
אם יש משהו ברצף המימדים הקיימים שמפיל אותי יותר עמוק ממך זו
העובדה שלעולם לא תדעי שאני אפילו קיים. אני מאוהב בך דרך
האוויר.
אני כל כך קטן. כולם כל כך יותר גבוהים ממני, קולות רחוקים
ממני,  אני לא שומע כלום.
אני לא יודע מאיפה זה מגיע, מהו זרע ההרס שהפיץ בי אותך, אבל
את שם, ואת מעכלת אותי.
ואני לא יכול להגיד לך.
ארבע שנות שתיקה, קושי נשימה.
אל... בבקשה... אני... אל תלכי ממני. אין לי כלום.
תני לי, תני לי לאהוב אותך.
תני לי להביט בך לכמה שניות, לעמוד לידך, לנשום אותך, להרים לך
את העט שנופל לריצפה.
תני לי לנקות אחריך את השולחן, לעמוד אחריך בתור לקיוסק, שאלי
אותי מה השעה.
בבקשה... אני מתחננן...
אני כל כך רוצה לחבק אותך. לגעת בך... פעם אחת.. להריח אותך
מקרוב, לשניה אחת להרגיש שאת איתי. לשכוח לרגע את כל הפעמים
האילו שקרסתי על הריצפה ונתתי לדמעותי וצרחותי להתאבד אל תוך
האוויר, כשאני תולש לעצמי שיערות, כוסס ציפורני וצורח את שמך
מתוך האבדון... לחבק אותך ולו רק לשניה בודדה.
אני כל כך קטן וחסר חשיבות, אני בטוח שלא תרגישי שאפילו הייתי
שם.
אני מתבייש כל כך. מתבייש לבקש ממך.
אם רק היית יודעת על מה מדברים המכתבים שלי... על הפעמים שבהן
כתבתי שאני בוהה בשערך, מלטף אצבעותיך, מריח עורך ונותן
לדמעותי לנזול עליך... כל אילו... אני כל כך מצטער.
הזוועות שתארתי שם, עליך לוחשת דברי רגש באוזני ואני רועד
מנשימתך על אוזני, ואותה פעם..
אותה פעם שחשבתי עלייך.... אותה פעם שראיתי אותך ... מנשקת
אותי. אני נשבע שרק נגעת בשפתי ולא יותר... לעולם לא הייתי
מרשה לעצמי לחשוב עלייך בצורה חודרנית יותר.
סלחי לי.


הבלים. כל אילו הבלים.
פעמים אינספור שכתבתי לך מילמולים פנאטיים אילו, חוזר על עצמי,
מנסה ואף פעם לא מצליח לתאר בפניך את רסיסי ליבי שצפים להם.
הווידוי שלי נמשך ומתקרב לסופו כאשר אני כותב מילים אילו, מגלה
בפניך את השריטות על ריאותי, שיערות מרוטות וקצוות אצבעות
מדממות.
אני חש תזזית מטורפת בגופי שחונקת אותי עכשיו, כשאני כותב את
המילים.
אני כל כך שונא אותך.
הרסת אותי.
את מושלמת, ועל כך לא אסלח לך לעולם.
את שברת אותי, ריסקת אותי, קשרת אותי אל גבול השפיות שם אני
נאלץ לראות זוועות בלילותי ולטבוע בשיגרת חיי היומיום.
את, שהראית לי את משמעות המזוכיזם, שחשפת לפני את מהות הטירוף
ותסמיני המחסור בשינה, והכרחת אותי להתמודד עם שברון לב תמידי,
מובן מאליו.
את, שלעולם לא תדעי ולו חלק קטנטן מכל תחושותי אילו ולעולם אף
לא אזכה אף לנגיעה מכוונת אחת ממך, למבט אמיתי, להבנה.
השפיות שנטלת ממני פיסה אחר פיסה נעלמה לנצח.
את, שרצחת אותי.

דעי כי אוהב אותך לנצח, עם כל טיפת דם שבי, עם כל מחשבה אליה
אצוף לי, עם כל רגע בו אני מנסה לרחף לי בחזרה אל המציאות.
אני אבק, אני כלום... אך אבעיר עצמי למענך שוב ושוב....

בבקשה,
תני לי לאהוב אותך.  


הוא קם מהכסא, ממצמץ עם הרגשת הקנאקים בגב שלו, מחזיק את המכתב
בידיו ומנסה להשליכו, אך המכתב מסרב להיזרק. הוא וויתר כתמיד,
החל פוסע אל עבר דלת חדר השינה שלו ושל אישתו ובדרך נתקל עם
בוהן הרגל במשקוף הדלת.
נו, אתם יודעים כבר שאין יותר מרגיז מזה, או כואב יותר.
הוא מרסס קללה אל האויר ובועט בעצמו מנטאלית על כך שאפילו שהוא
בן 38 שנים עכשיו, הוא עדיין נתקל בכל רהיט אפשרי.
לעזאזל.
המכתב נועץ במבטים אך הוא ממזמן כבר למד להתעלם, או לפחות לא
להישיר מבט חזרה.
הוא דוחף אותו אל הספר שמעולם לא קרא וגם לא ינסה לקרוא, ויוצא
אל הסלון.
צופה בילדיו הישנים.
באישתו שנרדמה על הספה, שיערה החלק שוב מסתיר פניה.
מעולם לא רעד כאשר נגע בשיער שלה, משום מה.
נעצר במרפסת וצופה בשעות הקטנות של הלילה המשתקפות בחושך.
הוא ממצמץ שוב.

לא לאהוב, לחיות.