למה, למה אהבה כואבת?
כי רוב הזמן מתאהבים באדם ה"לא נכון", אפילו אם הוא כן
"נכון".
לפעמים זה אדם שדומה לך, אבל שונה ממך באותה המידה, לפעמים זה
אדם שהוא ההפך הגמור ממך, אתם לא מסכימים על שום דבר, אבל
לפעמים, מוצאים את הנשמה התאומה שלך, את האדם שמשלים אותך, את
האדם שיאהב אתך בכל מחיר.
ומה עם הוא יפגע בך?
בכל אדם יש פגם. אף אחד לא מושלם. ובמקרה שהפגם הזה, הוא לא כל
כך קטן, וכמה שלא ננסה להתעלם ממנו, הוא ממשיך לצוץ, והדאגה,
שמא הדבר הזה יפגע בך, צפה ועולה, ומתחילה  להפריע במערכת
היחסים, עד כמה שהיא יכולה להיות אוהבת ואכפתית.
ואם הסכנה היא ממשית, ויש סיכוי שהאדם יפגע בך אפילו אם הוא לא
רוצה? מה יקרה אז? ננתק את הקשר עם האדם? נמשיך להדחיק
ולהתעלם, ואז ליצור סיבוכים וריבים עתידיים במערכת היחסים?
אפילו אם ננתק את הקשר, תמיד תקונן בנו התהייה, האם היה יכול
להתפתח משהו טוב?  ואם היינו נותנים לדברים לזרום, ולא הייתי
מתעכבת לגבי דבר קטן כזה, שאם רציתי באמת, יכלתי להתמודד
איתו?
ואם באמת, מערכת היחסים הייתה מתפתחת לדבר עליו אני חולמת
בלילות, אהבה, חתונה וילדים. והכל יעלם, רק בגלל שאני לא יכולה
לעצום את העיניים שלי לשניה, להתעלם, להסתכל לכיוון השני, או
בעצם, לאהוב.
בכל אדם יש פגם, את הפגם הספציפי אפשר לשנות, אבל אם תשנה את
הפגם, תשנה את האדם, ואז זה לא יהיה אותו אדם שאני אוהבת, ואני
אוהבת אותו גם עם החסרונות שלו.
אהבה. זה שווה את ההקרבה, ורק המחשבה על הכאב, שאולי יצא לי
מכל הסיפור הזה, נעלמת מאוד מהר.
כי אני יודעת, ואני תמיד אדע, שמעז, יצא מתוק, ויש לי זמן
לחכות למתוק.