"אנחנו חיים בעולם מוזר, את יודעת..." הוא לחש באוזנה של הילדה
שאהב "עולם שבו מלחמה מתחילה בגלל נעל ומיסתיימת בגלל שיניים
תותבות... עולם בו לנשיקה אחת יש משמעות גדולה ולדימעה אין
יותר משמעות כלל... מה קרה לאנושות שהיא נהייתה כזו קרה?"
הם היו ביחד חודשיים בקשר שנראה לו רציני מאוד, הוא אהב אותה
ואת עינייה הירוקות, ואת חיוכה שאין יפה מימנו.
"העולם נהיה הגיוני עכשיו" היא השיבה לו "קורה מה שצריך לקרות
אנשים פשוט חייבים להמשיך לחיות".
והלילה ההוא היה טיפה סגרירי יחסית לאביב, מעונן וקר, והערפל
נח על צמרות העצים בפרדס, הפרדס שלו הוא קרא לפרדס הזה ושם
באותו פרדס היה העץ שעליו הוא חרט את שמם (והעץ היה זקן
ופירותיו הטעימים לא היו בכמויות).
"אולי נלך הביתה" הוא אמר "מתחיל להיות קר"
"את צודקת"
היום למחרת היה חמים, הציפורים צייצו ואנשים צחקו...
וכשהוא היה איתה אותו הגיון שעליו דיברו עף החוצה מהחלון
"ככל שעברו עליי השנים מהיסודי ועד היום בתיכון סירבתי ללמוד
את מה שכל מוריי רצו שאני אלמד, אני לא רוצה להקשיב להיגיון כי
לפי דעתי הוא אף פעם לא צודק, על העיניים אפשר לעבוד, היד לא
תדע מה היא ממששת, האוזן תשמע מילים שהמוח רוצה להקשיב להם,
והאף יריח ניחוחות נהדרים מהר של זבל, אך הלב תמיד ידע מה
מרגיש נכון.
ולא העיניים, האף, האוזניים והידיים, ואף לא המוח יסיתו את
הרגשת הלב האמיתית כי הלב רוצה מה שהלב רוצה"
והציפורים צייצו והזוג ישב בגינה וראה זוג זקנים עוברים.
הגברת לצד בעלה הייתה בעלת מקל הליכה למרות שהלכה זקוף ונראה
שלא היזדקקה לו כל כך, ובעלה נתמך בה ככל הגברים שמאחוריהם
עומדת אישה אוהבת ותומכת.
"יום אחד אולי אנחנו נהפוך כמותם" אמר לה.
הוא הרגיש שמחשבה זו הפחידה אותה.
"חיינו מוזרים אך ממשיכים נראה כבר מה יצפון לנו העתיד מחר,
נקווה לטוב כי רע לא יתקבל בברכה כאן"
"אכן חיים מוזרים אהובה, אני סחוט ריגשית וליבי עייף אולי כדיי
שנסכם את הפגישה שלנו בנשיקה אחרונה?"
והזוג נפרד ולדימעה שלו הייתה משמעות
והיא הייתה הגיונית...