מילים שעולות לי כמו חומצה מאכלת; כמו טמון שם בפנים בחדר אפל,
חדר שמעולם לא ידעתי על קיומו, סיר כשפים רעים ומבעבע.
והמחשבות וההיגיון לא מצליחים להשתיק, להרגיע.
הכל התחיל מאותו ניסיון לכתוב משהו, כאילו הייתי אישה, תמים,
סתם כדי לראות אם מסוגל למתוח את שרירי הדימיון והכתיבה. מאז
נפתחה בתוכי תיבת פנדורה, זו כאן שממול, שלא מצליח להדיר אותה
מעיני.
יושבת לי מול המראה, עירומה, ברכי אל סנטרי, פשוקות, בוהה
במראה, מסתכלת, כמו לראות בעיניים שלו, כמעט כמו לשמוע אותו
אומר "אוי כמה שיפה לך שם בין הרגלים". וצמרמורת עוברת לי בכל
הגוף. יודעת שצריכה להתלבש, ללבוש שוב את הבגדים היפים שאמא
קנתה " הרי יש לך חבר ואתם מבלים אז אם כבר..." וחיוך מרמז, של
אחוות נשים, " למרות שהדור שלכם... לא ממש צריך אותם..."
ובחילה עלתה לי שוב.
במוחי, כמו מול עיני תלויה תמונת נערה, ישובה עירומה על מיטה
גדולה מול מראה. יותר יודע וחש שהיא עירומה מאשר מצליח לראות
את העירום הזה מול עיני. רואה רק שהיא ישובה, מכורבלת, ברכיה
אסופות אל סנטרה, חבוקות בידיה. מה שבאמת רואה זה שוקיים דקים
ולבנים מכף הרגל ועד לברכיים ומסגרת שיער ארוך... וזהו.
אז לבשתי את מה שקנה לי
חזיה חדשה, תחרה מעוטרת
כמו שחלמתי (או כמו שחלם)
ופתאום במראה שמולי
נערה עם חזה מפואר,
בין שדי חריץ מתגרה,
כמו שאמא אומרת "ככה נראית אישה"
טופפתי לי כך
מדגמנת
גוף ארוך, שיער קצוץ
חזיית תחרה מבליטה, מרמזת - ftv
אחר-כך תחתונים תואמים
ושמלה "קטנה ושחורה".
'ני כמעט מוכנה!
מפחידה אותי, ובכל פעם שכותב, כאילו ממנה, נהפכת לי הבטן
והמעיים מתפתלים ולא רוצה את זה בכלל לא. לא מבין, לא יודע
מאיפה היא באה.
אומרת בקול שקט ושטוח שצורח ומכאיב לי באוזנים "מה זה משנה?
הרי אתה רואה אותי שם, על המיטה הגדולה, אתה הרי מרגיש את
הדמעות שתוססות ומשאירות בי כתמים שאפילו אתה לא רואה".
ומתחלחל והמילים עולות בי כמו קצף מר, ושמח, כל כך שמח שלא
זוכר את כולן. הן כל כך רעות.
במראה שממול, זוג רגלים דקות, פנים חבויות ביניהן, מסגרת
שיער, ועיניים, עיניים!!! לא יכולה לראות אותן, להביט בן. כמו
שהוא לא רואה את העיניים גם אני לא, דווקא לא, שלא יראו כלום
ולא יצעקו כלום ולא ישאלו אותי ויגידו "שוב פעם בילית עם
הספרים שלך כל הלילה, מה יהיה על העיניים היפות שלך... את
יודעת שגברים לא ייקחו אישה עם עיניים כאלו טרוטות" והוא
יחייך, ילקק בשפתו, כמו רוצה להזכיר טעמים אסורים, רק יגיד
בקול ציני "אינטליגנטית, ילדה חכמה כמו שאבא אוהב". וכולם
צוחקים...
לא אני לא אני לא אני!!!
מדברת אלי מתוך ערוותה הפצועה, רק היום לאחר מס' שבועות שהיא
אתי מסוגל לכתוב את האמת הזו שהפכה עד לפני מס' שעות את בטני
ועשתה בה קשרים סבוכים. ושוב "אז מה? ואיך אתה חושב שאני
מרגישה?" והיא שוב נמסה לתוכי (לא ברור אם זו תחושה נעימה או
שצורבת נורא)
שוב היא פה, מייצרת לי מילים בלי סוף, קורעת לי פיסות, דמעות
חנוקות וכעס, מציף וגואה ומשתק ובא לי להרוג את כל מי שפגע.
במראה שממול, זונה קטנה של אבא, קונה לי בגדים חזיות מסעדות
הצגות וסרטים. הזונה הקטנה של אבא, אני קוראת לי ככה ובעיקר
הוא, כשאמא הולכת לדודה מרים.
מאתמול היא שוב איתי, לא ממש, אפילו לא דמות, רק תחושת החומצה
המוכרת, הכאב, הרצון לחבק, לרכך, להרגיע, לשמור. והתסכול
העצום, כי אני גבר ומסמל את הרעים, ולא רוצה לאיים. תקוע בתוכי
עם ידיים מושטות כלפיה וחששות שמא תראה ותברח, שמא תצרף אותי
בטעות אליו ואל כמותו. והיום, באמצע הנהיגה, התיישבה מול עיני
וצרבה חלק נוסף. באמת שניסיתי לא לשמוע, זה מוגזם ממך, אני
נוהג וזה מוציא אותי מאיפוס ואני איהרג "ואני? אתה חושב שאני
חיה מאז?" שרף לי בפנים קולה.
המראה שממול, עיניים מתות מסתכלות, צוחקות אל תוכי, ואיך הוא
גאה, "רק לך יש אבא שהולך למורה ודואג, נשיקה על הלחי, ילדה
טובה". ובפנים, בבפנים-בבפנים שלי, שאת לא רואה, שלעולם לא
אראה לך, כמו משור חלוד עבר לי. כזה שהייתי רוצה שיפצע אותו,
שלאט לאט ייעלם מחיי.
שונאת אותך, כי רק איתך, יום שישי, אמא הולכת לדודה מרים
"תישארי עם אבא, שיהיה לו טוב, הוא משתעמם שם ואיתך... את הרי
כל כך אהובה עליו, תראי את התחתונים הסקסיים שקנינו לך, את הרי
הורסת אותם בקצב, איזה יופי, ממש כמו שרואים בטלביזיה, תמדדי
תמדדי שנראה איזו אישה צומחת לי בבית" ורוצה לצרוח לה שאני לא
דוגמנית שאני ילדה ואני לא רוצה מתנות-תחתונים ולא רוצה להישאר
איתו ולא רוצה לדגמן לך מול המראה שרואה את הכל. ושחור לי מול
העיניים ואבא צוחק "נו, תבואי, שנראה על מה הולך לי הכסף"
וברגלים קפואות וחיוך אני ממולו, עם תחת חשוף וידי על שדי.
והוא צוחק וצוחק וצוחק " איזו סחורה את מגדלת לי פה" ובפנים
קופא לי הכל והמוות מתחיל לצמוח. שומעת קולות מלבישים אותי,
עיפרון שורט צבע על פני ועל השפתיים "יופי ילדונת, תחגגי עם
אבא יפה עד שאני אבוא ואל תעשו לי בלגן במטבח"
דמעה בי היום בלי סוף בלי לחדול. ולפעמים בא לי לומר לה די!!!
נמאס, מה את רוצה ממני? ושותק, דמום...
ואת, המראה, רואה ורואה ו...
חבר... ראית שהיה לי חבר, עדין, בן גילי, רק דיברנו... לא מגע,
לא מגע, לא מגע! לא מגע!!! לא יכולתי.
וביום שישי, כשדודה מרים באה לקחת את אמא לבילוי הקבוע... הוא
נכנס למטבח, שם ישבנו, חיוך של חתול מרושע על פניו, זוכרת את
צליל הקרח שהתחיל לצמוח לי בבטן. על השולחן זרק אלי קופסא
פתוחה של קנדומים "שלפחות תשמרי על עצמך מכל מיני... את יודעת,
לפני שתפתחי לעצמך צרות" וגיחך, ואמא הלבינה, גם הדודה מרים.
רציתי לצרוח, להרוג אותו רק שהרגליים נמסו והגוף שותק והאוויר
היה לי כמו רסיסי קרח שורטים מבפנים, ודיממתי והם לא ראו. "אני
מקווה שאת יודעת איך להשתמש בזה, זה חשוב, אני רוצה רק את ההכי
טוב לבת שלי, שלא תחלי או תיכנסי להיריון אפילו שאת כמו חתולה
מיוחמת מהרחוב שרצה אחרי כל..." ואמא שתקה כמו תמיד ודודה מרים
" שכל כך אוהבת אותך" תפסה בידה ואמרה " ביי!!! אנחנו נחזור
מאוחר" ונשארתי אתו.
אותו לילה מולך, את ראית, את כל הקונדומים שימשתי - עליו, על
מקלות, ירקות, כל מה שרצה. והוא צחק, וצחק, וצחק, וצחק וצחק.
עד שהכל מת, רק אז אמא חזרה
ויותר אין לי חבר.
קצת שקט לי ממנה כחודש, הקלה... יודע שצריך להוציא את קולה
לעולם, למרות שלא יודע מי היא או מאיפה הגיע בתוכי פתאום. מדי
עולה בי הקול שאומר "נו... עד מתי? אתה הרי כבר יודע הכל,
אז..."
ועדין פוחד, ודומע