כל העניין התחיל במטבע. מה שמראה שהכסף יענה את הכל.
הלכתי לקנות גלידה. נתתי למוכר הוראות לגבי העיצוב של תכולת
הגביע ("כאן תוסיף כדור וורוד. שם תצפה בקצפת...") ושילמתי.
המוכר החזיר לי עודף.
מטבע אחת נפלה והתגלגלה בצילצול על המדרכה. אדם מן היישוב היה
מתכופף, במקרה כזה, ומרים
אותה ללא שהיות. אצלי זה אחרת. תבינו את פרוייקט ההתכופפות,
אם תיזכרו את הפיסוק שעושה הג'ירפה כדי לאכול מן הקרקע. מה
ששבר אותי, היה התגובה של חבורת צעירים צנומים, ליד דוכן
הגלידה, שציחקקו למראה מאמצי. ברגע זה גמלה בליבי ההחלטה
לרזות. לא הייתה זו הפעם הראשונה, אבל עכשיו זה נראה רציני.
כדי לתקוף את העניין בצורה מקצועית, החלטתי ללכת על הדרך
החזיתית. לא להרוג טורקי ולנוח, אלא, לקחת את כל השיטות:
קודם כל התקנתי במטבח מדף בשביל ספרי הדיאטה, ותאמינו לי, כאלה
יש הרבה.
אחר כך הדבקתי על הפריז'ידר מדבקה גדולה, עליה כתוב: "אהה!!",
עם שני סימני קריאה, בשביל הרגשת האשמה. חוץ מזה שמתי
עגיל-הרזיה באוזן, צמיד-נגד-תיאבון על הקרסול השמאלי, מאזניים
בחדר-שינה, לוח-קלוריות על דלת המקרר, וכמובן גלריה שלימה של
כדורי סיבים, כדורים משלשלים, כדורים למניעת תיאבון, כדורים
לגועל-נפש, מציות קל-קר, ועוד כל מיני אמצעים, ביניהם גם איזה
קמיע
של הרבי ההוא, שמטיל חרם על שומנים, או משהו כזה.
נוסף לכל אלה, החלטתי גם לחזור קצת בתשובה, וכך, קיוויתי שלא
אוכל להרשות לעצמי כמה וכמה מתענוגות החיים, כמו שרימפס,
קאלאמארי ועוד כיוצא באלה.
חוזר בתשובה או לא חוזר בתשובה, על "שירים ושערים" אני לא
אוותר, בשבת. זו תכנית שעולה לי בכמות הגונה של פיצוחים. הפעם
החלטתי לצמצם את העניין: ביום שישי, כשקפצתי, כרגיל אל יוד'ה,
אמרתי לו לשים רק בוטנים, שקדים, פיניונס, גרעינים לבנים, וקצת
אגוזים מצופים שוקולד. "ובשום אופן! אבל בשום אופן! אל תשים לי
גרעינים של אבטיח!".
"למה? מי מת?", שאל יוד'ה.
אף אחד לא מת, אני עונה, אני פשוט בדיאטה!
"אה!", אמר יוד'ה, "אולי במקום בוטנים מקולפים, אני שם לך
בוטנים עם הקליפה?"
למה? מה זה עושה?
"תראה! לקלף אותם, זה גם פעילות! לא? מה'תה אומר?"
משם הלכתי לקניות עם הפתק שאשתי שמה לי ביד. החלטתי שכל מה
שהיא רשמה, אני מוריד מזה קצת. אז במקום גבינה שלושים אחוז,
קניתי גבינה עשרים ושבע אחוז. גם בעניין המעיים הממולאים
לחמין, "סידרתי" אותה: קניתי רק איזה חצי מטר. בקשר לחלות
הייתה לי בעיה: היה כתוב בפתק, מודגש בטוש עבה, לקנות חלה אחת.
אבל מה? הרי קצת חזרתי בתשובה, לא? אז קניתי שתיים. חוץ מזה
שבת זה שבת, אז קניתי כאלה, מתוקות, עם צימוקים, שיעשו לנו
שמחת-שבת אמיתית.
וכאן מגיע החלק העיקרי: הלכתי, כמו בכל יום שישי, אל
חולי-הדייג. חולי-הדייג מכיר אותי כבר שנים.
הוא תמיד שם לי בצד את קלאמארי, שרימפס, ושאר פירות-ים,
מובחרים. מדי פעם הוא גם משיג לי, אני לא יודע מאיפה, צדפות
אמיתיות, ממש כמו בצורפת.
היום, כשהוא רק ראה אותי מרחוק,הוא עשה לי ככה, סימן קטן
באצבע, ז'תומרת שיש לו משהו מיוחד בשבילי. מה אני יגיד לו?
שאני בדיאטה? הוא הרי יצחק ולא יאמין לי. ואם אני יגיד לו שקצת
חזרתי בתשובה, ושאני מפסיק עם כל הגועל-נפש האלה, הוא ייעלב.
אז מה עושים?
אמרתי לו: תראה, חולי, לא נעים לי, אבל הרופא אמר שאני צריך
קצת להימנע. אתה מבין?
וחולי-הדייג אמר: "נו, בטח. אין בעיה. אבל רציתי להראות לך
משהו... "
הוא הוציא נתח לאקרדה על מגש ונתן לי להריח. ואני רוצה להגיד
לכם שאותי אפשר לקנות עם לאקרדה. ונדמה לי שכתוב באיזה מקום
שנפוליון אמר: "כל ממלכתי עבור נתח לאקרדה הגון!".
חוצמיזה, מאז הטיול שלנו לסקנדינביה, אחרי שטעמתי את
ה"סמוקד-סלמון" שלהם, התמכרתי ללאקרדה.
לאקרדה, למי שלא יודע, זה לא דג. זה אגם לא בשר. לקרדה זה, איך
להגיד... זה משהו שעליו נאמר שהוא שמור לצדיקים בגן-עדן. אי
אפשר לתאר לאקרדה. אגב, חולי-הדייג אמר לי פעם, שהשם המדעי
של הדג שממנו עושים לאקרדה הוא LAKERDUS-DELIKATOS:
בקיצור, חולי-הדייג חתך רצועה מהלאקרדה ואמר: "אל תקנה. רק
תטעם!", והגיש לי נתח קטן בקצה הסכין.
"איך זה?", שאל.
לעסתי לאט. כל הביולוגיה שלי בפנים התעוררה.
לא מרגישים את הטעם!, הצהרתי, בקושי זה דיגדג לי את הלשון.
"בסדר!", אמר חולי-הדייג וחתך חתיכה יותר נורמלית, "תטעם
עכשיו!"
ופה אני חש צורך להסביר: אוכל זה לא מזון. אוכל מורכב מכמה
דברים, למשל יש לזה צבע. יש לזה ריח. יש לזה גם מה שנקרא
מירקם, שזה חשוב מאוד.
ובסוף יש גם טעם.
במקרה של הלאקרדה, זה בדיוק עונה על כל הדברים שהזכרתי: צבע,
ריח שיגעון, וטעם... את זה אי אפשר לתאר במילים. בקיצור:
לאקרדה זה אנטי-דיאטה. כמו שיש מאכלים או משקאות שקוראים להם
דאייט. כך הלאקרדה היא אנטי-דאייט.
"נו?", שאל חולי.
אני אגיד לך את האמת, עניתי בצער, זה באמת דליקטס! אבל אתה
יודע! יש כאן שמן ושומן וכולסטרול וכל החולרות האלה...
"טוב! אין דבר!", אמר חולי ולקח את המגש כדי להחזיר אותו
לפריז'ידר.
רגע! רגע!, אמרתי לו, מה יש? מה קרה? ולילדים לא מגיע קצת מזון
גן-עדן? וחוץ מזה, תביא! נטעם עוד פעם!
חולי ארז לי חבילה הגונה. משם הלכתי אל סילביה. מה יש אצל
סילביה? אם אתם שואלים, זה כבר אומר שאתם לא מבינים באוכל. כי
סילביה זה משהו. אתה יכול למצוא אצלה אוכל טוניזאי ומרוקאי וגם
פולני. זות'י כמו שד: גם עושה הכל לבד וגם מוכרת. העיקר, בגלל
שהיא מכירה אותי, אז לא צריך להגיד לה כלום. היא רק רואה אותי,
כבר היא שמה לי, בתוך קופסאות פלסטיק, מכל טוב: וורניקלאך
ופיפיקלאך, קניז'יקלאך, ואיזה הלזאלע ולאטקס-תוצרת-בית וגם כמה
בלינצ'ס. יחד עם זה היא אורזת חריימה-חריפה, צינצנת עמבה, כמה
סיגרים-מרוקאיים, עלי גפן ממולאים, ועוד דברים שאני לא יודע
איך קוראים להם, אז אני אומר לה תמיד: "קצת מזה, וקצת מההוא".
וכמו שאתם רואים, אני בעד אינטגרציה.
עכשיו, כשהסלים כבר קצת כבדים, אני הולך להגיד שבת-שלום
לחלפון, מהחמוצים.
אצל חלפון זה תמיד הולך ככה: אני בא אליו ואומר: צ'אווה,
חלפון?
והוא אומר: "ברוך השם! מה בשבילך היום?", למרות שהוא יודע טוב
טוב מה אני לוקח. ואז הוא מתחיל לדוג עם המסננת כל מיני
חמוצים חמודים כאלה, ושוקל ואורז ובנתיים הוא אומר, תמיד אומר:
"צ'מע ממני! הממשלה הזות'י לא תחזיק יותר מחודש! צ'מע מה חלפון
אומר לך!".
בקיצור, יצאתי ממנו עם איזה כמה שקיות, בכל אחת יש אריזות
פלסטיק עגולות עם כל מיני מעדנים.
אלא שהפעם, לשם שינוי, הוא נתן לי מכל דבר "רק קצת", ביל לא
לקלקל את הדיאטה.
מה עוד נשאר לי לעשות? אה, כן. צריך להיכנס אצל רוח'לה הזקנה.
רוח'לה, אחרי שאתה שואל אותה: "ווס ערצעך?" היא נאנחת ומקללת
את כל העולם באידיש, ומאחלת את כל הרע לאיזה שונאים
אלמונים. ועד שהיא גומרת את כל המגילה, כבר יש לך ביד, ארוזים
היטב, שני מיני קוגעל: אחד מתוק, עם צימוקים, ואחד רגיל, אפוי
היטב. חוץ מזה, נוסף לעניין גם איזה ממליגה, שיש לה טעם שאי
אפשר להגיד את זה בפרוזה, אבל זה עושה שירה בבטן...
כשסוף סוף הכל באוטו, אני עושה ביקורת מהירה, בראש, לבדוק שלא
חסר שום דבר. האוטו היה מלא ריחות, אבל עולה על כולם, הריח של
הלאקרדה. מהריח הזה אפשר להשתכר. הזדרזתי לפתוח את
החלון, שאם לא, הייתי עלול לעצור את האוטו באמצע הכביש,
ברמזור, ולהתחיל בזלילה.
ועכשיו נעבור לסוף הטראגי:
הלכתי לקחת איזו עוגת-קצפת אצל אלפונסו. לא הייתה חנייה בכל
הסביבה. השארתי את האוטו בדאבל-פארקינג ומיהרתי לקונדיטוריה.
חזרתי חיש, כמו שאומרים. ו... אין אוטו! גנבו את האוטו!
כ-פ-ר-ה על האוטו, אבל מה על כל הדברים שבפנים?
לקחתי מונית ונסעתי למשטרה. משם רצתי כמו מטורף לסוכן-ביטוח.
הוא כבר לא היה במשרד.
אל תשאלו איזה תשעה-באב היה לי במקום שבת.
במוצאי שבת הגיע לי טלפון:
"מדברים ממגרש הגרירה. בוא תיקח את האוטו המסריח שלך!", ואחרי
שתי שניות הוא ממשיך, "... אם בכלל תצליח לזהות אותו מתחת לכל
הנמלים שעליו". |