אימא הלכה לפגישה עם החברות שלה והשאירה הוראות לאבא בקשר
לכלים בכיור. אבא ידע שפגישה עם ה"וואיברס" נמשכת המון זמן. אז
הוא לא מיהר. וזה, כמו שאומרים, היה בעוכריו כי אימא חזרה
באופן לא צפוי "בגלל כרמלה, הפוסטמה הזאת'י!".
עכשיו, כשהכיור מלא, היה לאימא תירוץ טוב להתרגז ולדחות את
העניין של אפיית העוגה לשבת.
כשאבא ראה שהיא לוקחת עיתון "לאישה" והולכת למרפסת, הוא התחיל
להרגיש, לפי המסורת, תחושת אשמה. כדי לפצות אותה הוא אמר, בטון
כזה נמוך, ש"מה יש? פעם אחת גם אני יכול לעשות עוגה!". אימא
סיננה מבין השיניים: "בבקשה, נראה אותך! רק שזה לא ייצא שטוח.
כמו העוגות של אימא שלך!". את זה היא אמרה כי סבתא שלי תמיד
עושה עוגות שדומות לפיתות, וכשהיא מביאה לנו אותן היא מתנצלת
שהעוגות היום כבר לא תופחות כמו פעם, "בגלל הכימיקלים וההדברה
וכל החולרות האלה".
אקיצער, כולנו, מלבד אימא הכועסת, גוייסנו לעזרה. כולנו, זה
אחותי הקטנה, אחותי הגדולה וגם אני כמובן. זה לא היה בעצם מבצע
של אפיית עוגה. בכלל לא. זו הייתה מין נקמה באימא. היינו
צריכים
להראות לה. ובמילים של אבא: "ללמד אותה לקח". אימא בנתיים חגגה
במרפסת עם עיתון "לאישה".
ישבנו סביב לשולחן במטבח וערכנו התייעצות, שבסופה נפלה ההכרעה
על טורט-גבינה, שזה אומר שאני צריך ללכת לסופר-סל ("למה תמיד
אני? אה?") ולקנות גבינה. מסתבר שגבינה זה עסק למתמטיקאים.
הכל הולך כאן באחוזים. לך תדע מה מתאים לטורט-גבינה. אימא
אומרת תמיד שלא  צריך להתבייש, אז שאלתי אישה אחת והיא הראתה
לי איזו גבינה ארוזה בנייר. לקחתי את זה ביד. זה היה כזה איחס,
רטוב.
עטפתי אותה בשקית ועוד שקית ומיהרתי הביתה. זרקתי את זה על
השיש במטבח. אחותי הקטנה הייתה עסוקה בספר אפיית עוגות שכתב
איזה מעצב-שיער. שירלי, אחותי הגדולה, הייתה עסוקה, כרגיל,
בטלפון. אבא קרא את מדור-הספורט. השעה הייתה בערך עשר בבוקר,
כך שיש לאימא עוד בערך ארבע שעות להתרגז, עד ארוחת-הצהרים. אבא
קיפל באי רצון בולט את העיתון, ושאל: "איפה הקמח?"
אף אחד לא ידע.
חיפשנו, חיפשנו ומה היה בסוף: נכון! "תלך לסופר ותביא!"
"שוב אני ?"
אחרי משהו כמו עשר דקות של התלבטות ליד המדפים עם כל כך הרבה
סוגים של קמח, הגיעה פתאום אחותי הקטנה, עם הוראה: "תקנה קמח
תופח!". אמרה ונעלמה. מצאתי אותה ליד הדוכן של
הסוכריות-שוקולד.
"את, יש לך גשר וחורים בשיניים. אימא תהרוג אותך!"
"אם לא תלשין, היא לא תדע!", קינטרה אותי.
חזרנו חזרה, השארנו במעלית כתם קמח קטן, כי השקית עשויה מנייר.
עקבות קמח נותרו גם בפרוזדור ובדרך למטבח. לאימא כבר יהיה מה
לומר על זה. במטבח כבר עמדו כל מיני כלים ותבניות, ספר הבישול,
והעיתון-ספורט, גם. מלבד ביצים ושמן ועוד כל מיני.
"אפשר להתחיל!", אמר אבא בצער.
אותי ואת אורלי סילקו מן המטבח ואמרו לנו: "תעסיקו את עצמכם!".
אז העסקנו את עצמו בריב על השלט של הטלוויזיה. אחרי איזה חצי
שעה, אבא קורא לנו בצהלה: "מי שרוצה לראות את היצירה,
שיבוא!".
באנו. הייתה שם תבנית פיירקס, עם עיסה בצבע מבחיל-צהבהב. אבא
הבטיח שמזה תצא עוגה. אחותי הגדולה מלמלה: "אשרי המאמין".
עכשיו כולנו יכולנו כבר להתפנות ולראות טלוויזיה כמו בן-אדם.
אבא, בגלל חדוות היצירה, קם כל חמש דקות, דרך על כולם, והלך
לתנור לראות מה קורה. בסוף נמאס לו והוא הביא את הצלחת-גרעינים
והעיתון ספורט. סגרנו את הדלת של הסלון וישבנו באווירה משפחתית
חמימה, וראינו היאבקות בתחנה אחת, ומדי פעם כדורגל אנגלי בתחנה
שניה.
אחרי כמה דקות אני שומע את האחיות שלי צוחקות. הסתכלתי לבדוק
מה קורה והסתבר שאבא נרדם והתחיל לנחור. התריתי בהן שלא יפריעו
לו כי הוא מותש מן המבצע של האפייה.
"אפייה!", נזדעקה אחותי הגדולה, "שכחנו לגמרי!", והיא קמה ורצה
אל המטבח. כשהיא פתחה את הדלת, הרחנו פתאום ריח שרוף וגם עשן
לבן, איך אומרים, "התאבך", מן המטבח. התקבצנו כולנו סביב
לתנור.
אבא ניסה להציל את העוגה, קיבל כוויה ביד וצעק "איי!" כזה
שחשבנו שצריך להזעיק טיפול נמרץ.
איכשהו, עם מגבת, הצלחנו להוציא את מה שנותר בתנור. זה נראה
כמו פיצה שרופה.
אבא קרא לי מהר, בעודו מרטיב את היד מתחת למים הקרים, הוציא
מהארנק כסף ואמר לי לקחת את
האופניים ולטוס לקונדיטוריה, להביא טורט-גבינה, "אבל, הכי גדול
שיש! 'תה שומע!".
שאלתי: "שוב אני?" אז אבא הבטיח שהוא קונה לי כרטיס
סאונד-בלסטר למחשב. בשביל שוחד כזה אני מוכן לכל. עד שחזרתי
המטבח היה כבר נקי, כמו לפסח. סילקנו מהר את הנייר-עטיפה של
הקונדיטוריה.
אבא תקע את האצבע בקרם של העוגה, "כדי שזה לא ייראה יפה מדי!".

אחר כך שמנו את זה על מגש, ואני נצטוותי לבקש מאימא, במרפסת,
חוות דעת מקצועית. אימא, שנמנמה שם עם ה"לאישה" על הפנים,
התעוררה ואמרה בדאגה: "משהו נשרף, לא?"
עניתי לה ש"מה פתאום?", ושמתי את המגש על השולחן לפניה. ואיך
אומרים? נעתקו לה המילים מן הפה.
היא קמה, הלכה מהר למטבח, והאף שלה קדימה, (לאימא יש חוש ריח
של בלש). היא פתחה את התנור ורחרחה: "פיכס! זה מריח כמו ספריי
של בית-שימוש!".
אחותי הגדולה הסמיקה.
והסוף היה כמובן במשפט: "אחרי כל כך הרבה שנות נישואין, עדיין
יש הפתעות!". וכולנו חייכנו חיוך קטן.