שמשון היה קמצן מלידה. משהו גנטי. כבר בגן הילדים התבלט בקומתו
הנמוכה. הגננת הייתה אומרת שההורים הקמצנים שלו לא רצו לבזבז
עליו חומר. בשיעורי הספורט בבית-הספר תמיד נזקק לעזרת המורה
ולא עלה בידו לקפוץ לגובה או למרחק כהלכה. בצבא דווקא צלחה
דרכו. לפני הגיוס גונבה שמועה לאזנו שבשיריון מעדיפים קטנים,
בתוך הטנקים. ואכן הוא קצר הצלחות, הן במהלך הקורסים והן בסולם
הדרגות ואפילו הומלץ לקצונה, אלא שהחובה לשרת זמן מה בקבע לא
עלתה בקנה אחד עם שאיפותיו הכלכליות.
משהתאזרח עשה חייל בלימודי המחשב ומצא משרה טובה בחברת תכנות.
נאמן לתכונת הקמצנות, לא טרח לחפש בת זוג זרה, אלא שם עינו
בנערה שעבדה עימו כמתכנתת, ואותה נשא לאישה בטקס צנוע, שנבלע
בשגרת העבודה. כיאות לאנשי מחשבים ניהלו דיאלוגים של שגרה
בדואר האלקטרוני. והנה, יום אחד שבה הגברת מקופת-חולים, היישר
לעבודה, ושלחה אי-מייל לשמשון: "אנחנו בהריון!", והוסיפה
סמיילי קטן וצהוב, בצד. אז החלו דיונים באמצעות הדואר
האלקטרוני ולבסוף נפלה החלטה שההריון הזה היה היחיד, "מספיק
אחד!". החלטה זו ענתה על הצורך הנפשי של שמשון בחיסכון.
מכאן נכנסו לאחר זמן לשגרת חיים של זוג צעיר פלוס ילד, עם
בייבי-סיטר, מטפלת, גן-ילדים וחגיגות חנוכה ופורים. הילד ככל
הנראה ירש את תכונת הקמצנות. הוא היה מסיים את ארוחותיו עד
הפרור האחרון, ומשאיר צלחות מבהיקות, "כי חבל לזרוק!". בניגוד
לילדים אחרים, לא קיננה בו תאוות הרכושנות וצבירת צעצועים. הוא
היה מאלתר לעצמו פעילויות בכלי מטבח, ניירות וז'ורנלים ישנים
ומעסיק את עצמו, לשמחת הוריו. החיים זרמו במסלולם, והנה הגיעו
החגים. לראש-השנה קבלו העובדים שי: סט מצעים. במחלקה של שמשון
הוסיפו לשי גם מעטפה מהודרת עם כרטיס הגרלה של מפעל הפייס.
שמשון הזדרז לרשום לעצמו במחשב תזכורת, לבדיקת הכרטיס מחר. את
הכרטיס עצמו הניח בערב על השידה, עם העיתונים והמפתחות.
למחרת בצהריים השמיע המחשב צליל קצר ועל המסך עלתה תבנית של
פתקית, עם תזכורת, לבדיקת כרטיס הפייס. שמשון גלש לאתר הזכיות
והריץ בשעמום את אצבעותיו על המקלדת. אחר כך הקליד את מספר
הכרטיס שלו. ואז... נשמתו נעתקה. הוא בדק שוב ושוב. "זכיתי
בשישה-עשר מיליון!", לחש לעצמו, מחוויר. כשהתעשת, העביר
לרעייתו, בקצה השני של הבניין, אי-מייל של שישה עשר סמיילים
חייכניים. "מה זה?", החזירה לו שאלה. "הכרטיס שלנו זכה בשישה
עשר מיליון!", השיב לה. "מה נעשה?", שאל אותה. "איפה הכרטיס?
בכיס או בבית?", שאלה. "בבית", ענה לה והמשיך, "בואי נלך
הבייתה ואחר כך נראה מה צריך לעשות".
בחוץ בחניון אמר שמשון: שהוא לא מסוגל לנהוג, ולכן הזמינו
מונית. בחצר הבית עמד הגנן, ליד מדורת עלים וניירות, נשען על
מגרפה. "הבן שלכם...", פנה אליהם, אך הם התעלמו ממנו ומיהרו אל
המעלית. הדרך אל קומה תשע נראתה להם ללא סוף. כשנכנסו הבייתה,
שמח הילד לקראתם: "אני משחק עם הגנן למטה. אני זורק לרוח
מטוסים מנייר והוא אוסף אותם ושם אותם במדורה. גמרתי ממש את כל
הניירות כאן", אמר והצביעה על השידה הריקה. שמשון ורעייתו
קפאו.
וברקע, הילדה של בן חמו, מקומה עשר, השמיעה בפעם האלף את Gone
with the wind.