במוצאי תשעה-באב, לאחר הסעודה הדשנה, עסקה מסעודה, במטבח,
בהדחת הכלים. טוביה ישב על המרפסת המערבית, בחשיכה, מתנשם ברוח
החמה.
מסעודה הייתה עדיין נסערת בעקבות הוויכוח עם טוביה. מסעודה
טענה שיש  ללכת לבית-חולים, ואילו טוביה קבע שאין טוב מהסגולה
שנותן הרב מהללאל. "וזאת עובדה! תשאלי אפילו את אשתו של מרדוך.
מה את חושבת? מאיפה בא להם הילד, אחרי כל כך הרבה שנים?"
למסעודה לא הייתה תשובה. הנושא הפך כבר נדוש. היא התייגעה
מהמריבות עם טוביה. לדעתה, אין אמת בכל הסגולות הקמעות
והלחשים. אולם, טוביה היה  מביא תדיר דוגמאות מאנשים שנושעו
לדבריו, מסגולות שניתנו להם אצל חכם-מהללאל.
מסעודה סיימה את הדחת הכלים ויצאה אל המרפסת.
"אולי אתה רוצה קצת גרעינים או פיניונס, אחרי הצום, טוביה?",
שאלה.
"לא צריך. הגרון שלי עוד יבש מהחום", ענה טוביה.
"אולי נעשה לך כוס תה עם נענע?"
"לא צריך. תנוחי קצת מהחום ומהצום".
הם ישבו, שותקים, בכורסאות הקש, נועצים מבט בחשיכה הסמיכה.
קולות הלילה עלו מלמטה, עם אדי האוויר החם.
"אפילו ליתושים אין היום כוח", אמר טוביה.
מסעודה לא ענתה. החרקים, שהתאוששו מן החום, החלו לנסר בצירצור
אינסופי. מן הבתים הסמוכים ריצד אור כחלחל של הטלוויזיות.
הכביסה על הגג התנופפה בעצלתיים ונחבטה במעקה. למעלה, התנוצץ
וכבה לסירוגין אורו של מסוק, ופעימות מנועו רעמו בהידהוד
קצוב.
"טוביה. אנחנו צריכים לדבר על זה", אמרה מסעודה.
"על מה?", היתמם טוביה.
"אתה יודע טוב על מה".
"נו?!"
"טוביה, תשמע! קראתי בעיתון 'לאישה', שיש מחלקה לפוריות בשני
בתי חולים. אולי אנחנו שנינו הולכים לבדיקה?"
"אני לא מבין אותך, מסעודה. מה פתאום שנינו? אם כבר, אז את
צריכה ללכת. זה אל"ף. וחוץ מזה, את מאמינה בשטויות האלה של
בתי-חולים? אמרתי לך אלף פעמים שהדבר הכי טוב, זה סגולה מהרב.
בלי ניתוחים ובלי בדיקות שתן. הכל נקי, בלי סיכונים. אני לא
תופס למה את מתנגדת?"
"אני לא רוצה להתווכח", ענתה מסעודה, "יותר טוב, נעזוב את
זה".
נשתררה שתיקה, שהתמשכה עת רבה. לאחר זמן, טוביה נאנח. מסעודה
שמעה ולא הגיבה.
"היה אחד, זקן, בטבריה. היה נותן ברכה ועושה סגולה. כשהייתי
קטן והייתה המגיפה, אז אימא שלי לקחה אותי אליו, ולא הייתי
חולה.."
"כבר סיפרת לי..", אמרה מסעודה בטינה.
"את יודעת מה?", הגיע טוביה להחלטה, "בואי ניסע מחר למערה, שם
על יד הכביש, איפה שהכפר עילאבון. אומרים שמי שמדליק שם נר ושם
פתקה, זה יכול לעזור. מה את אומרת?"
"תעזוב אותי מהדברים האלה, טוביה!"
 החודשים הבאים היו רוויי מתח. טוביה עקב אחרי התנהגותה של
מסעודה, שואל שאלות, מציק לה ויורד לחייה. וכאשר היה נענה ש:
"שום כלום! אין שום סימן!", היה יוצא מהבית בכעס והולך אל
בית-הכנסת.
בלילה, אחרי החתונה של הבן של סימן-טוב, הקיאה מסעודה.
טוביה צהל: "הנה! סוף סוף זה בא!", אך לאכזבתו הרבה התברר שאין
זה אלא קילקול קיבה. למחרת הלך טוביה לבית-הכנסת וביקש מן השמש
שיכניס אותו אל חכם-שמואל.
"כמה שנים התחתנת כבר, טוביה?", שאל חכם-שמואל.
"בחגים הבאים עלינו לטובה, יהיה שבע שנים", ענה טוביה.
"קשה בלי פרי-בטן, אה?"
"קשה, קשה", נאנח טוביה.
חכם שמואל הוריד את עיניו ודיפדף בספר המונח לפניו, בהיסח
הדעת.
"קשה, קשה", הסכים חכם-שמואל, "ועשיתם תפילה, ובקשות?"
"כן", לחש טוביה.
"ולא עזר?"
"לא", ענה טוביה, חונק דמעות.
חכם-שמואל המשיך לדפדף בספר.
"ותיקח אישה אחרת?", היסס חכם-שמואל.
טוביה לא ענה, הוריד עיניו ופרץ בבכי. חכם-שמואל המתין. טוביה
התאושש וניגב את דמעותיו בשרוולו.
"ככה אומרים הספרים. ככה הדין...".
"אני לא יודע..."
"תלך הביתה ותחשוב מה צריך לעשות. ותדע לך שהכל בידי שמיים,
וישועת השם כהרף עין!", אמר חכם-שמואל.
הוא קם, עקף את השולחן עמוס הספרים וטפח על כתפו של טוביה.
 בערב ישב טוביה על המרפסת והרהר באופן בו יציג את הדברים
בפני מסעודה. הוא ניסה לנסח את מחשבותיו במילים, ללא הצלחה.
יותר מאוחר, במיטה, התחיל לגשש ולגמגם. להפתעתו מסעודה לא
נרעשה.
"ידעתי שבסוף מישהו יציע לך את הרעיון. הפרימיטיבים האלה חיים
כמו בימי הביניים".
טוביה, מבוייש, שאל: "אז מה עושים? לפי חכם-שמואל, כל אישה
עקרה, זה הדין שלה... מה אני יכול לעשות?", אמר, חסר-אונים.
"אני יגיד לך מה נעשה", אמרה בתקיפות, וטוביה נרתע, כיוון
שהרגיש כאילו מסעודה נעשתה פתאום גדולה וחזקה. "אנחנו",
המשיכה, "נלך לבדיקה בבית-חולים. מה שהם יגידו, כך נעשה. בלי
סגולות, ובלי כל מיני אמונות תפלות".
הבדיקה בבית-החולים נסתיימה בשעות אחר-הצהריים. את שעות ההמתנה
לתוצאות בילה טוביה בכרסום ציפורניו, בעוד מסעודה מעלעלת
באדישות בעיתון 'לאישה'.
בשעה ארבע יצא הרופא וקרא למסעודה. טוביה ישב בפרוזדור השומם,
מתוח. לאחר פרק זמן שנראה לטוביה כנצח, יצאה מסעודה ואמרה
לטוביה: "הרופא רוצה לדבר איתך".
"מה הוא רוצה ממני? אולי הוא רוצה שאני אכנס להריון?", שאל
טוביה, נרגז.
"תיכנס אליו!", פקדה מסעודה.
הרופא, מבוגר, עם שער-שיבה, הזמין אותו לשבת.
"תראה אדוני", אמר באיטיות, "אשתך בסדר גמור. היא בריאה והכל
אצלה בסדר".
"אז למה אין לי ילד?", כעס טוביה.
"רגע. אין לך מה להתרגז. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בקשר
לבריאות שלך. טוב?"
"מה קשור הבריאות שלי להריון של אשתי?"
"תגיד לי, אתה בריא?"
"כמו שור", התריס טוביה.
"חלית פעם במשהו?"
"אני לא חליתי אף פעם. אני ממשפחה צפתית. אצלנו, בצפת, אתה
יודע, כולם חיים יותר מכל מקום אחר בארץ. לא לחינם זה מפורסם
על 'זיקני צפת'".
"שום מחלה?", פיקפק הרופא.
"מה? אתה לא מאמין לי? טוב, בסדר. פעם, כשהייתי ילד, נדבקתי
בחצבת, מהנכד של הרב שלנו, חכם-שמואל".
"נו? ואתה לא יודע שחצבת לפעמים פוגעת בכוח הגברא?"
"מה ת'אומר?"