אני כבר מתאחר אל תוך הלילה, מתנקב במחשבות הלילה, מתנקד
באכזבות. ואין אני מלבד עצמי, ולעצמי אני בשקט, ולי שותק את
נאומי, ולנפשי המתפקפקת. מילה מילה, כך עד בלי די, ושוב אני
תוהה "אולי?" שוב אני שואל "מתי?"

מחשבתי המבוזבזת, מחשבתי המפורזת, מחשבתי המגוהצת, לאחר שטיפה,
מקופלת בארון, ליד המדים והדיסקית והשעון.

מחרוזת מחשבות פרומה, הופכת למפלצת עכשובית קרומה, מלאכת-מחשבת
עריסת חתול, מערסלת בלפיתה רכה נער בתול.

במקום לגדול אני קטן, במקום להסתדר אני מתבלגן, במקום לרעוב
אני שבע, מת עוד בחיי, במקום לחיות בעודי גווע.

אני דג כלוא באקווריום, עיני בזכוכית, מרגיש אשם על ששתקתי
כשאנסו את ליכלוכית. הלהקה נוגנת קטע והמחול נמשך, אני דג
שבוכה על חלב שנשפך.

בדמעות אני מוהל ת'יין, דמי דולל באלכוהול, אך המראה ברורה
עדיין, ואין בי צורך כבר לשאול.

בעיניים מתחשכות אצפה באור רחק, עת אני נופל אחורה לבור
המפהק.

אני הנחש עכשיו, מתפתל סביב חווה, היא תיתן לי לשכב, כי נשיכתי
רעבה. היא תיתן לי כל כמה שארצה, תיתן לי לבוא בין רגליה,
ותכניס את כל מה שיצא, כי המוות שלי הוא חייה.

אפרוח קטן בינות עשב גבוה, מציג לראווה מילים מתארכות, עיניים
מרחקות, רוחשות ברוע, נמר אמיתי מזכיר נשכחות. ציד-מפלצת, ולבו
רעב, את כוחו, מהרס הוא שואב,הבל פיו מסאב, מאחוריו מדבר חרב.
זינוק בהלת, חיוך זדון, אפרוחנו הירוק נמלט בחיוורון. מחוץ
לקן, תוהה במדבר, אפרוחנו הקט הולך ונשבר תחת קרניים משתלחות
של שמש צדקנות, וכל מה שנמר לוקק שפתיים צריך זו סבלנות.

נמצאט אני במקומי הראוי, מין ייצור מוזר, סטוי. אומרים
שנשברתי, אמת חלקית בלבד, כי גם כשהייתי איתם הייתי לבד. יד
ימין תוהה מה שמאל עושה, אולי יוכלו להיפגש מחר, אך את שמאלי
הליל כיסה, והיא הלכה לישון, כי מאוחר. לבי הנמלץ, יש בו חור
פעור, אהבתי דולפת לה רכה, ואת מקומה כוסה איפור, והחור רחב עם
כל מכה. קרוע בין עולם לעולם, עדיין לא כאן, אבל כבר מזמן לא
שם.

מול דף לבן עד כאב, מנסה להעיר מוח מסתאב, מקליד מילים במסווה
של פעולה, מנסה למלא נפש חלולה, חורז מחרוזת חרוזים ללא תכלית,
ברוך הבא-הגעת לתחתית.